במשא ומתן הסכמנו שמחיר השבועון, שכלל גם את חובותיו, יהיה 7,400 לירות.
מנין לוקחים את הכסף? אני עצמי יכולתי לגרד בקושי 2,000 לירות. התחלתי להרוויח אז כסף מ״בשדות פלשת״. כמו כל חייל פצוע קרב קיבלתי גם הלוואה מאגף השיקום של משרד הביטחון. במכתב למשרד השיקום ביפו, מ־24 באפריל 1950, פירטתי את מטרת ההלוואה ואת פרטי העסקה של רכישת ״העולם הזה״. לימים, כאשר מלחמת ראשי משרד הביטחון וצה״ל נגד ״העולם הזה״ הגיעה לשיאים, נהניתי לספר לאנשים שרכשתי את ״העולם הזה״ בכספי משרד הביטחון.
החלטתי להקים שותפות של ארבעה, שכל אחד מהם יכניס לקופה 2,000 לירות. אחד השותפים היה שלום כהן, חברי בפלוגת ״שועלי שמשון״, שאותו מיניתי לסגני. הוא היה אז פורש־קיבוץ חסר מקצוע, ללא כל ניסיון עיתונאי, אך בטחתי תמיד ביכולתי להפוך כל אדם בעל אינטליגנציה נורמלית לעיתונאי, לפחות ברמה בינונית. שלום הבטיח להשיג מאביו האמיד, בעל חנות הבדים, את 2,000 הלירות הדרושות.
שני השותפים האחרים היו בעלי חוב של ״העולם הזה״, שמחלו לקיסרי על התשלום המגיע להם תמורת שותפות בחברה החדשה. היו אלה המנהל המסחרי של השבועון והבעלים של צינקוגרפיה (מפעל לגלופות - בימים ההם היו מדפיסים תמונות באמצעות גלופות מתכת.)
כך נרכש ״העולם הזה״ על ידי חברה של ארבעה בעלי מניות. בתום העסקה נותרו בידי 600 לירות למימון המהפכה הגדולה בעיתונות הישראלית. זה היה סכום מגוחך. התחלנו את דרכנו כעיתון עני, וכך נשאר ״העולם הזה״ במשך ארבעים השנים הבאות. בסופו של דבר, זה היה בעוכריו.
כאן עלי לקפוץ שנה וחצי אחורה.
עוד ביממות הארוכות בבית החולים, שבהן לא יכולתי לישון, וכשהתברר כבר שלמרות הכול אינני הולך למות, שאלתי את עצמי מה לעשות בשארית חיי.
מן העבר לא נשאר לי דבר. חיי מלפני המלחמה נראו לי רחוקים וזרים. מקומות העבודה שלי מאז לא היו קיימים עוד. העתיד היה פתוח לרווחה, והבחירה היתה חופשית. לא היה לי גרוש על הנשמה. הורי עדיין פרנסו את עצמם בקושי בעבודה המפרכת במכבסה.
דבר אחד היה ברור לי לגמרי: אני הולך להקדיש את חיי לשינוי פני המדינה החדשה. הייתי מלא זעם על בן־גוריון וחבריו, שהעלו את המדינה על דרך שהיתה פסולה בעיני מכול וכול.