לא פחות הכעיסה אותי בגידתו של בן־גוריון, שמכר למעשה את המדינה לממסד הדתי. אחרי שפירק בשם ה״ממלכתיות״ את ״זרם העובדים״ המצוין בחינוך, העניק לדתיים זרם חינוך ״ממלכתי־דתי״ ולהרדים נתן זרם חינוך ״עצמאי״ משלהם, הכול על חשבון הציבור. עדיין לא היינו מודעים לכך ששחרור בחורי הישיבה הוא פצצת זמן, אך מהרגע הראשון היה ברור שלא זו בלבד שלא תהיה אצלנו הפרדה בין הדת והמדינה, אלא שהממסד הדתי ישתלט על נתחים גדולים של חיינו.
כבר בימי ״במאבק״ היינו בטוחים שהחברה העברית בארץ מהווה אומה חדשה, הנבדלת משאר הקיבוצים היהודיים בעולם. ראינו בכך את היסוד ליצירת התרבות העברית החדשה, התרבות שלנו. המשטר הבן־גוריוני הפך את הקערה הזאת על פיה. הוא רצה ״לייהד״ את המדינה.
אך בעיקר התנגדתי למדיניות הממשלה כלפי הערבים. המלחמה הפכה אותי לפציפיסט. אמנם, כמי שחווה את עליית הנאציזם בגרמניה ואת מלחמת העולם השנייה לא יכולתי להיות פציפיסט מוחלט, ברוחו של גנדי. המלחמה נגד הנאצים היתה חיונית. אבל תיעבתי כל דבר שנגע למלחמה. כפי שכבר ציינתי, זה היה ממש תיעוב גופני - בחודשים הראשונים אחרי הפציעה שלי חשתי קבס כאשר שמעתי על הרוגים ופצועים.
והנה, במקום לחתור ל״השתלבות במרחב״ (סיסמה שיצרתי בימי ״במאבק״), הלך בן־גוריון בדרך ההפוכה. הוא לא האמין שהשלום אפשרי, וגם לא חשב שהוא רצוי. בעיניו היה הרבה יותר חשוב להפקיע באופן סיטוני את אדמות הערבים - לא רק של מי שנמלטו או גורשו, אלא גם של מי שנותרו במדינה. על המיעוט הערבי המצומק שנותר במדינה הטיל משטר של דיכוי, שנקרא ״ממשל צבאי״.
היה מנוי וגמור עמי להיאבק בכל אלה, ולעשות את הכול כדי לשכנע את הציבור שיש ללכת בדרך שונה לגמרי. באווירת הימים ההם, ימי ״בראשית״, הכול נראה אפשרי.
השאלה היתה: איך?
בתיאוריה היו קיימות רק שתי אפשרויות: להקים מפלגה או להקים עיתון. במשך ימים ולילות גלגלתי את האפשרויות האלה בראשי.
הקמת מפלגה חדשה היתה רעיון מפתה. לכאורה, זה היה פשוט. מנסחים מצע ברור, שיפנה אל הדור הצעיר שגדל בארץ, וקוראים ״מי לדגל הזה, אלי!״
אבל הגעתי למסקנה שהדבר אינו אפשרי. אחיזת החנק של המפלגות הוותיקות בציבור היתה חזקה מדי. לא היה אפשר לחלום על שבירתה. במיוחד לא אחרי מלחמה, שבה הצטייר בן־גוריון בעיני ההמונים כמושיע לאומי, כמעט כמשיח.