אבל גם האופציה השנייה נראתה בלתי־מציאותית. חשבתי שאני יודע בדיוק איך לעצב עיתון חדש, שידבר אל ההמונים. אך איך מגיעים לזה? אם תקום קבוצת צעירים ותפתח עיתון - מי ישים לב? מי יקרא? הרי העיתון ייחנק וימות עשר פעמים לפני שייווצר גרעין די גדול של קוראים, כדי לקיים אותו. כסף לא היה לי, כך שכל עיתון שאוציא לאור יצטרך לקיים את עצמו מהיום הראשון!
והנה באה ההצעה של אורי קיסרי, שפתרה באחת את כל הבעיות.
רבים שאלו אותי לימים מדוע קניתי שבועון קיים, בעל אופי שונה כל־כך מהעיתון שעמד לנגד עיני, במקום לייסד מלכתחילה עיתון חדש. התשובה לכך פשוטה: ״העולם הזה״ היה שבועון ותיק וידוע; אלפים קנו אותו כל שבוע. אפשר היה להתחיל מהנקודה הזאת ולשנות את אופיו בהדרגה, כך שקוראים חדשים יחליפו את הוותיקים, שהעיתון החדש לא ימצא חן בעיניהם. חשבון זה הוכיח את עצמו.
ההחלטה הסופית היתה קשה. הרגשתי כמו שחיין העומד בקצה המקפצה הגבוהה וצריך להחליט אם לקפוץ או לא, מבלי לדעת מה עומק המים בבריכה שמתחתיו. היו לי תוכניות מגובשות, אך לא היה לי שום ביטחון שהן יעלו יפה. נדרשתי להחליט אם לוותר על משרה קבועה, בעלת שכר נאה ובטוח, כדי להיכנס למצב שבו דבר אינו בטוח והסיכון אדיר.
אני זוכר בדיוק את הרגע שבו גמלה בי ההחלטה הסופית. יצאתי אז עם צעירה אינטליגנטית ומושכת בשם נעמי גוסינסקי, בת של משפחת תעשיינים ממפרץ חיפה. ביום אביבי יפה לקחתי אותה על האופנוע לשפת הים בבת ים. השתכשכנו במים ואחר כך אכלנו ארוחת צהריים במסעדה סמוכה. תוך כדי הארוחה גיליתי לה בסוד את התלבטותי: לעזוב את ״הארץ״ ולקנות את ״העולם הזה״ או לא?
נעמי - תודה וברכה לך - ענתה נחרצות: ״קבל את ההצעה. יש לך הזדמנות גדולה, לך על זה (או משהו דומה שאמרו אז).״
בו ברגע החלטתי סופית. כעבור חודשים ספורים, כאשר ״העולם הזה״ בעריכתי קיבל את צורתו החדשה, היא לא אהבה אותו כלל. בעיניה היה השבועון המחודש וולגארי מדי. דרכינו נפרדו - אולי גם בגלל זה. היא לא ידעה איזו השפעה מכרעת היתה לה על אחת ההחלטות הגורליות בחיי.
אחרי שסיכמתי את העסקה עם קיסרי כתבתי מכתב מנומס מאוד לשוקן, שבו הודיתי לו על ההזדמנות הגדולה שנתן לי והבעתי את צערי על כך שחילוקי הדעות בינינו אינם מאפשרים לי להמשיך ולשרת את ״הארץ״. נראה שהמכתב גרם לו