ברגע האחרון קרה אסון.
הימים שלפני קבלת ״העולם הזה״ לידינו הוקדשו להכנות קדחתניות. ניסיתי להרכיב את גרעין המערכת ולחלק תפקידים. בשבועון של קיסרי לא היו כלל עובדים, מלבד מזכירה משרדית במשרה חלקית. הוא סמך על קבוצה קבועה של כותבים, שכתבו מה שעלה על דעתם. היה מנוי וגמור עמי להיפרד מיד מכל הקבוצה הנכבדה הזאת. התוכניות שלי חייבו סוג שונה לגמרי של עבודה.
זכורה לי ״ישיבת מערכת״ מסביב לשולחן העץ העתיק במטבחה של הפסנתרנית דינה אברך בשדרות ח״ן. דינה היתה אשתו של יעקב גל, כתב ״מעריב״ לענייני חוץ, שהסכים לסקר בשבילנו שני שטחים שונים מאוד זה מזה: פלילים ומוזיקה.
גל היה איש נלהב, קצת יותר מבוגר ממני, בעל פנים נפולות ועצובות כלשהו. הוא היה עיתונאי בדם. בדרך כלל היה מתלונן על מחושים שונים, ובעינינו היה היפוכונדר מובהק. הימים היו ימי הצנע והקיצוב, וגל היה מוציא את כל השכר שקיבל מאיתנו על נקניקים שקנה בשוק השחור, ״בגלל מצבו הבריאותי״. המערכת שכנה ברחוב לילינבלום 12, ובדרכו לשם היה גל עובר במרכז השוק השחור, שהתקיים אז במעלה אותו הרחוב, יותר קרוב לרחוב אלנבי. ההיפוכונדרייה שלו היתה אחת מבדיחות המערכת החדשה. עד שיום אחד צנח ומת.
חוששני שכל אנשי החבורה החדשה היו קצת תימהונים. שותפי וסגני, שלום כהן, היה עוזב־קיבוץ חסר מקצוע, שלא כתב מילה בחייו, אבל היה לו שכל ישר, ומיניתי אותו לכתב כללי והמצאתי בשבילו תואר מיוחד, שלא היה קיים בשום עיתון אחר: ״ראש המערכת״. דב איתן היה סרן בצה״ל, בעל חוש הומור משעשע אך מעוות במקצת. הוא סבל ממה שנקרא בימינו הלם פוסט־טראומתי. כמעט כל המחלקה שלו הושמדה בשיירה לבן שמן עוד בראשית המלחמה. היו בפיו הרבה סיפורים משוגעים, ומעולם לא ידענו אם הם אמיתיים או פרי הדמיון. לפעמים היה נדמה שגם הוא עצמו לא היה בטוח.