היה שם גם מיקו אלמז, שהצטרף בשעתו לקבוצת ״במאבק״, החל בגיליון השני. מיקו, חסיד רעיון התרבות העברית החדשה וחובב קולנוע מושבע, צעיר יפה תואר, בעל עיניים שחורות יוקדות וכושר שכנוע מעולה, הקים את תיאטרון ״זירה״ תיאטרון מקורי שבימתו נמצאה באמצע האולם והקהל ישב סביבה. מיניתי אותי לעורך מדור הקולנוע. הוא האיש שתרם לשבועון את סיסמתו, שהיתה לשם דבר: ״בלי מורא, בלי משוא־פנים״. מקורה באנגליה.
איני זוכר בדיוק מי עוד היה באותה ישיבה.
לפורום זה הסברתי את הרעיונות שהתגבשו אצלי במשך השנים: עיתון שיהיה שונה מכל העיתונים הקיימים - בתוכנו, בגישתו, בשפתו. עיתון שישחט את כל הפרות הקדושות. עיתון שלא יפחד מאיש ולא יהיה תלוי באיש, שלא יתקשר לממסד, שלא יהיה ניתן לא לסחיטה ולא לשיחוד. עיתון שיבטא את הרוח והסגנון של הדור העברי החדש.
המתכונת שעמדה מול עיני היתה זו של השבועון האמריקאי ״טיים״, שנהנה אז מפופולריות עולמית ונמצאו לו מחקים בארצות רבות. כל החומר ב״טיים״ היה מאורגן במדורים נוקשים וכתבותיו היו תמציתיות וגדושות מידע, כולן כתובות בסגנון אחיד, ייחודי, כאילו כתב אדם אחד את כולן. הן לא היו חתומות - לא הכתב דיבר אל הקורא, אלא השבועון כולו.
״טיים״ היה נביא ה״עיתונאות הפרשנית״, שפסלה את ההפרדה המלאכותית הצבועה בין ״מידע״ ו״דעות״ והגישה את העובדות והפרשנות כמקשה אחת. המטרה היתה שהקורא לא יקלוט רק את המאורעות החולפים אלא יבין גם את הרקע הנותן להם משמעות. היו לשבועון דעות נחרצות, אך הן לא השפיעו - לפחות לפי טענות עורכיו - על טיב הדיווח.
ל״טיים״ היה אח צעיר, ״לייף״, שפרסם כתבות מצולמות. גם שבועון זה חולל מהפכה בעיתונות העולמית - צלמיו הגיעו לכל מקום ויצרו סוג חדש של עיתונאות צילום. ״לייף״ טבע את הסיסמה ״תמונה אחת שווה אלף מילים״. התוכנית שלי היתה לשלב את שתי המתכונות השונות האלה, ולהוסיף עוד רכיבים כראות עינינו, ככל שנרכוש ניסיון ונעמוד על טעם הקהל.
בגלל החשיבות שייחסתי לצילום במתכונת החדשה, היה הצלם אחד האנשים הבולטים מסביב לשולחן. זה היה פאול גולדמן, האיש שעבדתי איתו בהכנת מיזם הנפל של שוקן. הוא היה הונגרי שדיבר בקושי עברית, מבוגר מכולנו, חריג בחברת הצעירים. ראיתי בו את המועמד המושלם לתפקיד צלם המערכת - תפקיד שלא היה קיים עד אז בעיתונות הישראלית.