הכול היה מוכן. כבר נתתי גט כריתות לשוקן, קניתי את ״העולם הזה״ ולמחרת היום היינו צריכים להתחיל בעבודה. ואז צלצל הטלפון בחדרי, מאחורי המכבסה. על הקו היה פאול גולדמן. בקול מתנצל הודיע לי שהתחרט על כל העניין והחליט לפרוש מההרפתקה שלנו. הוא זקן מדי, כך אמר, מכדי להסתכן בהרפתקאות, הוא סובל מאולקוס, יש לו אישה ותינוקת - היא נולדה ביום קום המדינה ונקראה ״מדינה״ - ואינו יכול להרשות לעצמו לוותר על המשכורת הבטוחה שלו ב״הארץ״.
הייתי מוכה הלם. היתה לי ההרגשה שהעולם מתמוטט סביבי. הרגשתי כמי שקפץ ממקפצה גבוהה ומגלה שהבריכה תחתיו ריקה ממים. אינני יודע כיום מדוע היה זה הלם כל־כך חמור. ייתכן שהיו לי עדיין פקפוקים בלתי־מודעים, ושגם אני פחדתי בלבי מפני הבאות. נתקפתי ייאוש.
בלילה ההוא לא ישנתי. אני מבורך בדרך כלל בשינה טובה, ובכל חיי לא היו אלא שלושה־ארבעה לילות שבהם נדדה שנתי בגלל דבר שקרה. זה היה אחד הלילות האלה. בפעם הראשונה והאחרונה בחיי עלו בדעתי מחשבות של התאבדות.
בבוקר קמתי וניערתי מעלי את הייאוש. אמרתי לעצמי: אין עוד דרך חזרה, שרפתי את הספינות מאחורי. מכאן יש רק דרך אחת, קדימה, אל ההרפתקה הגדולה.
הגיליון הראשוז שלנו הופיע אחרי שבוע פסח, ב־13 באפריל 1950. הוא נשא את המספר 651, מפני שהחלטנו להמשיך בספירה של אורי קיסרי.
זה היה חלק מהאסטרטגיה שקבעתי: לבצע את המעבר באופן זהיר, איטי והדרגתי. בכלל לא הודענו לציבור הקוראים על חילופי המערכת. רצינו לשמור על הקוראים הקיימים ולהרגילם בהדרגה לשינויים, בשעה שאנחנו רוכשים לנו חוג קוראים חדש.
הסימן היחידי לכך שקרה משהו הופיע בראש השער. בימי קיסרי היו האותיות הראשונות של השם ״העולם הזה״ נתונות בשני עיגולים, ובהם הסיסמה: ״ריתמוס החיים - דופק הזמן - העורך: אורי קיסרי״. הוצאתי את הסיסמה, והעיגולים נותרו ריקים.
גיליון 651 של ״העולם הזה״ לא היה שונה בחיצוניותו מקודמיו. הוא הכיל 20 עמודים ועלה 75 מיל. על השער נראה ילד דוהר על סוס עץ לבן בקרוסלה של הלונה־פארק שנפתח זה עתה ביפו. בעמוד 2 הופיעה פנטומימה מצולמת של החידונאי שמואל רוזן, שבאה ללמד את פקידי הממשלה איך לנהוג באזרח בנימוס. באחת הכתבות סופר שהגנרל דווייט אייזנהואר, נשיא אוניברסיטת קולומביה, הזהיר שהכוחות האמריקאיים אינם מספיקים כדי לקדם את הסכנה הסובייטית. המתאבק רפאל הלפרין מסר את התואר ״מר ישראל״ למנצח בתחרות.