שיטות העבודה היו ארכאיות. כאשר הייתי חבר המערכת של ״הארץ״ ראיתי איך מתמלאים עמודי המאמרים. מזכיר המערכת, איש חמוץ פנים בשם פינקלשטיין, קיבל מאמרים, שהיו כתובים לרוב בכתב יד, מלאים במחיקות ותיקונים, ומבלי לעיין בהם דחף אותם למגירה הגדולה של שולחן העבודה שלו. בבואו להרכיב עמוד, פתח את המגירה הגדושה והוציא ממנה כמה מאמרים. זה היה כאילו בהגרלה. לי היה נדמה שהוא אינו מסתכל בהם כלל, אך מן הסתם היה זה רושם מוטעה. העמוד דמה לסדין מודפס, הכותרות היו קטנות וסתמיות, התמונות המעטות נועדו רק לסתום חורים לבנים. גם עמודי החדשות היו לרוב משמימים: ידיעות ״חיוביות״ מתחת לכותרות פטריוטיות.
כמעט כל העיתונים היו שייכים למפלגות, ותפקידם היה להפיץ את דבר המפלגה - ובעיקר לפרסם בעמוד הראשון את נאומיהם של מנהיגי המפלגה בכנסת ובכינוסים. החשוב ביניהם, ״דבר״, היה שייך למפא״י(ובאופן רשמי להסתדרות, שהיתה למעשה סניף של מפא״י). ״הבוקר״ היה שייך לציונים הכלליים, ״חרות״ לתנועת בגין, ״הצופה״ לדתיים, ״המודיע״ לחרדים. השבועון היחיד שהתחרה ב״העולם הזה״ היה ״דבר השבוע״, שהיה - אם זה בכלל אפשרי - עוד יותר ״חיובי״ ומשמים מעיתון־האם שלו.
שני ״עיתוני הערב״ - ״מעריב״ ו״ידיעות אחרונות״ - היו קצת פחות משעממים,
אך לא בהרבה. ״עיתוני הבוקר״ התייחסו אליהם בזלזול מופגן. למעשה הופיעו ״עיתונאי הערב״ בצהריים, ואנחנו המצאנו למענם את המילה ״צהרון״.
לתוך הנוף הזה פרץ ״העולם הזה״ כמו רוח פרצים לחדר מאובק. רצינו לחולל בו־זמנית שתי מהפכות שונות - האחת פוליטית והאחרת עיתונאית. אמרתי אז שאנחנו רוצים לקפוץ מהעולם של ״פראבדה״ ו״איזבסטיה״ הסובייטיים לעולם
יי : : T : T
העיתונות האנגלו־סקסית. בעוד שהסובייטים האמינו שעל העיתון לפרסם רק מה ש״טוב״ לציבור לדעת, האנגלו־סקסים סברו שהציבור צריך לדעת את הכול. עיקרון זה הנחה גם אותנו.
עשינו את הכול כדי שהעיתון יהיה מלא מידע, מושך לקריאה, לא רק מוסר מידע אלא גם מבדר. לשם כך הכנסנו כותרות גדולות, לעתים מתחכמות, לצד תמונות גדולות. הכתבות עצמן היו קצרות, והתחילו תמיד במשפט שנועד לרתק את הקורא. התבדחנו על אחד מחברי המערכת, מרסל זוהר, שכל כתבה פלילית שלו התחילה במילים ״הניידת עצרה בחריקת בלמים...״
שלושת המרכיבים - הכותרת, הכתבה והתמונה - היו אמורים להוות יחידה אחת. הכתבה השלימה את התמונה ולהפך, והכותרת השלימה את שתיהן. התמונה לא באה