לשמש איור לכתבה, והכתבה לא נועדה בכיתוב לתמונה. הן היו שני רכיבים שווי ערך, בעל ואישה.
במשך ארבעים שנות עבודתי כעורך השבועון ביליתי את רוב הזמן ליד שולחן העימוד, כשלידי כתב, צלם והעורך הגראפי, כדי לייצר כתבות מושלמות.
החוק מימי המנדט חייב שעל כל גיליון של עיתון יתנוסס שמו של העורך האחראי, שצריך היה להיות בעל תעודת בגרות. זה יצר בעיה: מכיוון שמעולם לא סיימתי את בית הספר היסודי ולא למדתי בכלל בגימנסיה, גם לא עברתי בחינה כזאת. אורי קיסרי ביקש להסיר את שמו לאלתר, ולכן ביקשתי את ידידי, הסופר מידד שיף, לקבל על עצמו את האחריות הזאת. זה נמשך עד ששר הפנים, ד״ר יוסף בורג, אישר, לפנים משורת הדין, שמר אורי אבנרי יכול לכהן כעורך אחראי, אף שלא היה בעל תעודה.
שבועיים אחרי כניסתי לתפקיד פרסם ״העולם הזה״ את כתבת הפשע הראשונה בעיתונות העברית, ששברה את כל המוסכמות. הנושא היה מעשה שהסעיר את המדינה: הרצח בגן מאיר בלב תל אביב. נעמי שטיין, יפהפייה בלונדית, בתו של עורך דין שהוציא לאור כתב עת טרוצקיסטי, התעלסה שם עם אחיה החורג, אותו הכירה רק באחרונה. עבריין־מציצן רצה לאנוס אותה, ותוך כדי כך הרג את האח־המאהב. בעיתונים הופיעו ידיעות קצרות, תוך השמטת הפרטים הפיקנטיים.
הכתבה שלנו התפרסה על שלושה עמודים. היא לא העלימה את הפרטים האינטימיים, העלתה על נס את עבודת השוטרים ומסרה את כל הפרטים. תיארנו את כל גיבורי העלילה, צילמנו את המקל שבו בוצע הרצח. זאת היתה כתבה לפי כל הכללים של עיתון אנגלי או אמריקאי. כזה עוד לא היה במקומותינו. הקולגות הקשישים שלנו הזדעזעו: ממש נורא. רדיפה זולה אחרי סנסציות. השחתת הציבור!
המוח שלנו עבד במלוא הקיטור. חיפשנו רעיונות מקוריים. העבודה במערכת היתה ״סיעוד מוחות״ מתמיד. שבועיים אחרי הכתבה על הרצח בגן מאיר התחזה אחד מכתבינו לקבצן ותיאר את יומו. שבוע אחרי כן פרסמנו כתבה על שושנה רמארק ובה תמונה גדולה של הזמרת המהוללת שוכבת על גג ביתה בבגד ים ביקיני. כעבור שבוע החלפנו את הלוגו של אורי קיסרי באותיות רציניות יותר. כעבור חודש פרסמנו דבר חדש: תשבץ ענק שהשתרע על עמוד שלם. אחר כך בא ה״קומיק סטריפ״ הראשון. פתחנו בסדרה ״נוער מחפש את המחר״, ובה דיוקנאות של בני הדור הצעיר. (התלוצצנו: ״נוער עברי - לאן הערב?״)
חיפשנו דרכים לשתף את הקוראים בעבודתנו. כמה שבועות אחרי כניסתנו לפעולה