היא עמדה והסתרקה לקראת הצילום, והצלם הנציח אותה ברגע זה. חיילת יפה המסתרקת במתקן צבאי באמצע יום העבודה - זה סימל את אשר רצינו להביע. אך הצבא טען שהטמנו לו מלכודת.
התוצאה היתה מיידית ומוחצת. הרמטכ״ל הטיל חרם על ״העולם הזה״, אסר על הכנסתו למחנות צה״ל והפסיק את רכישת גיליונותיו. עד אז רכש הצבא כמות גדולה של גיליונות השבועון - כמו של כל העיתונים - להפצה ביחידותיו. לעיתון עני כמו ״העולם הזה״ זאת היתה מכה כלכלית קשה. אבל לא נרתענו, מה גם שלא ניתן היה ליישם את החרם. קצינים וחיילים אהבו את רוח הנעורים שנשבה מהשבועון החדש, רכשו אותו והכניסו אותו למחנות.
מלחמתו של ידין לא נגמרה בזה. כעבור זמן אירעה התנגשות חמורה עוד יותר. במערכת הופיעה משלחת של דיירי ביתן 19 בבית החולים תל ליטווינסקי (תל השומר), שאכסן נכי מלחמה משותקים. הם התלוננו מרה על היחס אליהם מצד הצבא וביקשו את עזרתנו. שלחנו ״חוליית כיסוי״(מונח שהמצאנו אז), הכנו כתבה והגשנו אותה לצנזורה. ברגע האחרון קיבלנו הודעה מהצנזור: הכתבה כולה ״מעוכבת״.
מה לעשות? החלטנו על פעולת מחאה מיוחדת במינה. השארנו עמוד לבן בעיתון,
ובו משפט אחד: ״והמשכיל בעת ההיא יידום״. כעבור שבוע הופיעה כתבה גדולה על אותו נושא בשבועון צה״ל, ״במחנה״, ובה תשבחות עד לב השמים ליחסו הנפלא של צה״ל לנכים המשותקים. באותו ערב נתקלתי במקרה ביגאל ידין בהצגת תיאטרון, והוא שלח בי מבט שכולו תרועת ניצחון. כעבור יום קיבלנו הודעה שהכתבה שלנו משוחררת לפרסום. כך היה נדמה שאנחנו מגיבים על כתבת ״במחנה״.
בהמשך הדרך, כאשר התקפותינו על הממשלה גברו, התפשט החרם עלינו לכל המשק. שר המסחר והתעשייה, פנחס ספיר, שהיה מעין דיקטטור כלכלי, דאג לכך. לא זו בלבד שלא קיבלנו עוד אף אינץ׳ אחד של מודעה ממשלתית, אלא שהוטלה אימה גם על המשק הפרטי. בימים ההם היה כל מפעל פרטי תלוי בחסדי השלטון לחיים ולמוות. מי שרצה לקבל חומרי גלם, רישיונות.יבוא, הלוואות בתנאים טובים, הטבות ומענקים היה תלוי - פשוטו כמשמעו - בספיר. כמעט איש לא העז להמרות את פיו.
הנזק היה הרבה יותר גדול מכפי שנדמה לנו. במשך קרוב לעשרים שנה כמעט לא קיבלנו מודעות. לא יכולנו לבסס את השבועון מבחינה פיננסית גם בימי הגאות הכלכלית.
בעיתון אחר היה המו״ל שם קץ להשתוללות שלנו כבר בשלב הראשון. מכיוון שאצלנו היה המו״ל והעורך למעשה אותו האיש - אני - לא היה מי שיעצור בעדנו.