זה היה מצב מאושר, אבל היה לו מחיר: נשארנו עיתון עני בכל ימי קיומו של ״העולם הזה״, ובסופו של דבר זה היה בעוכרינו.
הבעיות הכלכליות לא הטרידו אותנו ביותר. האופטימיות שררה באוהלינו, ושטפה את הכול.
הרוח החדשה של ״העולם הזה״ עוררה את זעם הממסד ואת התלהבות הצעירים. הממשלה הגיבה ככל יכולתה. מלבד החרם הכלכלי הבלתי־רשמי, ניסתה להטיל עלינו מגבלות פיזיות. הימים היו ימי הצנע והקיצוב, נייר העיתונים היה נתון לפיקוח ממשלתי, וארבעה חודשים אחרי המהפכה שלנו נמסר לנו שמשרד הקיצוב מצמצם את אספקת הנייר לשבועון שלנו. ירדנו ל־16 עמודים.
כאשר גברה המצוקה, החלטנו לערוך שביתת שבת במשרד הקיצוב במלון ״פאלאס״ בירושלים. קצין העיתונות של המשרד, ישראל קסטנר, שוחח איתנו והבטיח לעזור לנו. אך ההגבלות נמשכו שבועות רבים.
בחודשים הראשונים האלה התגבשה המערכה החדשה. אנשים ונשים, שהשבועון החדש משך אותם, באו למשרד והציעו את עצמם. היתה זו חבורה מגוונת.
ראשון הופיע צעיר מזוקן ועצבני שנשא מצלמת ״רוליפלקס״. מקסים סלומון היה התשובה לתפילותי, בדיוק הצלם שחיפשתי אחרי עריקתו של גולדמן. הוא היה צבר, בן למייסדי פתח תקווה, בן גילי, שבא אלי ישר מאנגליה, שם נשא לאישה חיילת לא יהודייה מיחידת עילית צבאית. היו לו כל הנתונים שהיו דרושים בעיני לצלם ״העולם הזה״: תוקפנות, דבקות במשימה, חוסר פחד וכישורים מקצועיים. הוא גם היה אדם בלתי־נסבל. היה בו משהו מתגרה - הוא רב בקלות, והרבה. בייחוד רב עם כל מי שניסה לעצור בעדו ולהצר את צעדיו במילוי תפקידו. אם נזרק מהדלת, נכנס מבעד לחלון. מעולם לא הרפה. היה זה מקסים שצילם את החיילת המסתרקת, וששיכנע את שושנה דמארי להצטלם בביקיני, אף שלא היתה הכי רזה בעולם גם אז. הוא הפך לחלק חיוני של עבודת המערכת.
אחריו בא קארל(קריאל) גרדוש, שהפך אצלנו ל״דוש״. הוא כיהן כעורך הגראפי של העיתון, צייר את הקריקטורה השבועית ואייר את מדור המכתבים ומדורים אחרים בציוריו.
באחד השבועות הראשונים בא צעיר בשם יואל מרקוס, שעבד קודם לכן בעיתון ״חרות״ והציע את עצמו ככתב מדיני. הוא לא החזיק אצלנו מעמד זמן רב. לא התרשמתי ממנו במיוחד, ותוך זמן קצר עבר ל״דבר״.
גם השם ״ק. יורם״ הופיע בשבועון בראש אחד הסיפורים הקצרים שפרסמנו