חינמון(עיתון המחולק בחינם) והרבה־הרבה אחרות. מכיוון שהמצאת מילים חדשות היא עיסוק שאינו פוגע באיש אך מיטיב עם הכלל, זהו תענוג טהור.
ב־1954 הופיע במערכת חייל נמוך קומה ורזה בשם שמואל והראה לי כמה מציוריו. ביקשתי ממנו לצייר לנו אריה, שיופיע ליד סיסמתנו ״בלי מורא, בלי משוא־פנים״. מאז הפך האריה של שמואל לסמל השבועון. הוא גם אייר הרבה מהמאמרים שלי. מכיוון שהיה אסור עליו, כחייל, לעסוק במלאכה זו, חתם עליהם בשם ״ברתור״. זה חבל, מפני שהציורים יכלו להיות שווים הרבה כסף אילו נשאו את חתימתו, כאשר שמואל בק הפך לצייר בעל שם עולמי.
לא נשארנו זמן רב בשני החדרים הקטנים ברחוב לילינבלום 12. היינו זקוקים למערכת גדולה יותר, ושכרנו את המרתף של בית חדש ברחוב גליקסון, סמוך למגרש שבו קם לימים קולנוע ״תל אביב״. הבית נבנה על שיפוע - כדי להגיע אליו מקומת הקרקע היה צורך לרדת במדרגות, אך הצד האחורי של המשרד היה מעל לקרקע. זכיתי סוף־סוף בחדר עבודה משלי. שאר חברי המערכת עבדו בחדר הגדול הסמוך, ומעבר לחדר המדרגות התמקמה המנהלה.
זה לא היה מקום עבודה, במובן המקובל. היינו משפחה. חברי המערכת עבדו ביחד, חשבו ביחד, בילו את שעות הפנאי ביחד, שיחקו קלפים ביחד ואף טיילו ביחד. היינו שותפים להרפתקה, וחדוות היצירה עזרה לנו גם להתגבר על משברים.
אני זוכר נסיעה לחיפה, לסיקור נשף של תלמידי הטכניון. סיירנו בעיר התחתית, שאיבדה את הזוהר של עיר נמל בריטית. באחת הסמטאות העלובות של ואדי סאליב ראינו בית זונות פרימיטיבי בבית ערבי נטוש. באמצע החדר המלוכלך היתה מתוחה שמיכה קרועה, ומאחוריה עשו הנשים את שלהן.
החלטנו שעל כולנו לחקור את התופעה הזאת ושנטיל גורל מי ייכנס ראשון. היינו חמישה - שלום כהן, דב איתן, מקסים סלומון, דוש ואני. שלום היה מומחה בהגרלות - מעולם לא הפסיד. הוא ערך גם את ההגרלה הזו, והפור נפל כמובן על דוש. הוא לא רצה להיכנס, אך שכנענו אותו שזו חובתו כעיתונאי. כשיצא משם, נבעת, אמרנו לו שהתחרטנו והחלטנו שלא לסקר את המקום הגועלי הזה.
לא אחת, אחרי העבודה, ישבנו ושיחקנו פוקר עד מאוחר בלילה על סכומי כסף קטנים. איש מאיתנו לא יכול היה להרשות לעצמו לשחק על כסף גדול. המשכורת שלי היתה 70 לירות ברוטו לחודש. זה היה קרוב לשכר מינימום, הרבה מתחת לתעריף של אגודת העיתונאים, וכך גם שכר האחרים. יצא לנו שם של עיתון קמצני, אך האמת הפשוטה היתה שהיינו ונשארנו עיתון עני.