בתיאוריה היה הגיליון מחולק לשני חלקים נפרדים. בפועל לא היה גבול ברור בין ה״כבד״ וה״קל״. היו תופעות ״קלות״ שהפכו לתופעות לאומיות, וגם להפך. הרבה נושאים לא ניתנו לסיווג פשטני כזה. פרשות הניאופים של משה דיין האם היו שייכים לרכילות או לחלק הפוליטי? וכאשר תפסנו את השר הדתי יצחק רפאל במועדון לילה שטוף זימה בפאריס, לאן זה היה שייך?
ב־1959 היה לנו רעיון, שהטביע את חותמו על ״העולם הזה״ בכל השנים מאז.
לא ידענו מה לעשות בעמוד האחרון של הגיליון (״השער האחורי״). בכל השבועונים הגדולים בעולם מופיעה בעמוד זה מודעה גדולה, היקרה ביותר בגיליון. אנחנו לא קיבלנו כמעט מודעות, בוודאי לא על עמוד שלם. כמה פעמים פרסמנו שם מודעות בחינם, כדי לעודד את המפרסמים - צילמנו בחורות יפות, ערכנו בעצמנו מודעות והצענו אותן למפרסמים, שעדיין לא היו רגילים לסוג זה של מודעות. אך זה לא הצליח למשוך מפרסמים ״כבדים״.
גם לגבי העמוד הראשון היתה לנו בעיה. כמעט בכל שבוע התחבטנו: האם להקדיש אותו לנושא ״קל״(השערורייה החברתית האחרונה, למשל) כדי להגדיל את התפוצה, או לנושא ״כבד״(כגון החוק האחרון להגברת הכפייה הדתית)? השער נועד להמריץ את האנשים לקנות את הגיליון, אך הוא גם נועד להפיץ את השקפתנו. מאות אלפי האנשים שעברו ליד הקיוסקים, ושלא העלו על דעתם לרכוש גיליון של ״העולם הזה״, הבחינו בשער וקראו את הכותרת.
התרופה היתה ממש ביצת קולומבוס: מדוע לא להפוך גם את העמוד האחרון לשער? כשיש לגיליון שני שערים, ניתן לפרסם כל שבוע שני נושאים עיקריים: נושא פוליטי־ציבורי בשער הקדמי, ונושא חברתי־רכילותי בשער האחורי.
מאז הפכו שני השערים לסימן ההיכר של ״העולם הזה״. כל קיוסקאי יכול היה לבחור אם להציג לראווה את הקדמי או האחורי, ורבים הציגו את שניהם. זה היה חידוש עולמי.
בכלל, קשה היה להסביר את ״העולם הזה״ לאנשים בחו״ל, שלא ידעו עברית. בעולם כולו לא היה שבועון דומה לו בהרכבו. הייתי מנסה להסביר: תארו לכם את השבועון ״טיים״ ומחקיו - כגון השבועון הגרמני ״דר שפיגל״ או השבועון הצרפתי ״ל׳אקספרס״ - הוסיפו את ״ניו־סטייסטמך הבריטי וה״ניישך האמריקאי, יחד עם ״פלייבוי״ ו״פארי מאץ״׳ הצרפתי, ״טאן מודרך(זמנים מודרניים) של ז׳אן־פול סארטר, הטבלואיד ״ניוז אוף דה וורלד״ הבריטי... בשלב הזה היו השומעים, בדרך כלל, מרימים ידיים. ״איננו יכולים לתאר לנו דבר כזה,״ הודו. ״יצור כזה לא יכול להיות!״