זמן קצר אחרי הופעת ״השער האחורי״ נולד גם המדור ״רחל המרחלת״ - מדור הרכילות הראשון בעיתונות הישראלית. רבים קראו אותו לפני כל מדור אחר. בדיעבד, זוהי כרוניקה של החברה הישראלית. גם משמיציו הרבים קראו את המדור בשקיקה. רבים חשבו שהוא מופקר, אך למעשה הקפדנו בו על כללי אתיקה שקבענו לעצמנו. למשל, לא פרסמנו שזוג עומד להתגרש כשהיו לזוג ילדים שיכלו להיפגע. הרבה מן החומר נמסר לנו על ידי ה״קורבנות״ עצמם, בעיקר זמרים, שחקנים ושאר אמנים שחשבו שזהו הפרסום הטוב ביותר. (כיום, כאשר היחצנים שולטים בעיתונים, תופעה זו נפוצה עוד הרבה יותר.)
רבים השתוקקו לדעת מיהי ״רחל״, זו שיודעת את הכול. האמת היא שמעולם לא היתה כזאת. המצאנו אותה כדי לאפשר את משחק המילים של הכותרת: ״רחל מרחלת על כל העולם״. הענקנו לה גם פנים: לקחנו תמונה של צעירה מקרית, נדמה לי מעיתון אמריקאי.
הכותבת הראשונה של המדור היתה אשתו של מתמטיקאי שהיתה שכנה שלי, ושהצטיינה בהומור מיוחד. אחריה באה שולה תבור, אשתו של הכתב הראשי שלנו, אלי תבור. היא נהגה לבקר במערכת ולפטם אותנו ברכילויות. הצעתי לה להפוך את התחביב למקצוע. הצרה היתה שלא כל־כך ידעה לכתוב. הצמדתי לה אחת מטובות הכותבות שלנו, וכך יצא שהמדור היה גדוש בחומר המרתק שהביאה שולה וכתוב בסגנון מעולה. במשך כמה שנים אף התעלה המדור לרמה ספרותית ממש, כאשר הכותבת היתה הפרופסור (לספרות) לעתיד, נורית גרץ, אשתו של עמוס קינן.
השיטה של המצאת דמויות דמיוניות כעורכות מדורים לא הצטמצמה ברחל הלא קיימת. כשהחלטנו לפרסם מדור הומוריסטי המצאנו את ״לילי גלילי״ ואף מצאנו לה תמונה מושכת מתאימה. אורי סלע היה הרוח החיה של המדור, אך למעשה כתבנו בו כולנו. התחרינו בינינו בכתיבת חמשירים מצחיקים, ערכנו תחרויות מבדרות בין הקוראים. והכול ניסו לנחש מיהי לילי הזאת, היפהפייה בעלת חוש ההומור המשגע.
כאשר החלטנו להנהיג מדור של מכתבים לחיפושי חברים־לעט וחברות־לעט, קראנו לו ״מכתבים לרותי״. גם רותי היתה דמות דמיונית, ואת תמונתה גזרנו מכתב עת אמריקאי, אם אינני טועה. ״רותי״ האמיתית היתה צעירה חיפאית בשם סילבי קשת, שהתחילה לעבוד אצלנו כמגיהה. חשבתי שהיא מוכשרת ליותר מזה, והצעתי לה לערוך את המדור. היא הכניסה בו קטעים הומוריסטיים מבריקים, וחיש מהר הפכה לאחת הכוכבות של העיתונות העברית.