״מעריב״ היתה פי שישה אולי אף יותר, מזו של ״ידיעות״), עד שלבסוף עבר אותו בהרבה. מה גם שעזריאל קרליבך ויורשיו השתדלו מאוד־מאוד להיות ״מכובדים״, ולקח להם הרבה זמן עד שנפל אצלם האסימון והם התחילו לחקות את "ידיעות״. מבחינתם זה היה מאוחר מדי.
ההמשך ידוע: נח מוזס נהרג בתאונת דרכים לפני דלת המערכת שלו, ובנו נוני גירש את דב יודקובסקי, שהפך(לתקופה קצרה) לעורך ״מעריב״. אבל זה היה עדיין עתיד רחוק.
חזרה למאמציו הבלתי־פוסקים של יודקובסקי ״לגנוב״ ממני את הכוכבים שפיתחתי. זה פגע בי בכל פעם מחדש. אחרי הכול, השקעתי בכל אחד מהם מאות שעות, ותמיד מתוך אהבה. אבל בסך הכול שמחתי על התופעה. היא השאירה את המערכת צעירה ורעננה, גם כשהעורך עצמו צבר ותק ושנים.
ב־1987 החלטנו לאסוף את כל מי שעבד אי־פעם ב״העולם הזה״ כדי לחגוג את יום ההולדת ה־50 להיווסדו של השבועון, בשמו הקודם (״9 בערב״) על ידי אורי קיסרי. התייצב קהל מפואר, השמן והסולת של ציבור העיתונאים, הצלמים והקריקטוריסטים. כולם, ובכללם ה״עריקים״, דיברו על שנותיהם ב״העולם הזה״ בנוסטלגיה, לפעמים אף מוגזמת.
כשאחד מכתבינו הבכירים עבר ל״מעריב״ ציין עזריאל קרליבך, עורך העיתון, בספר השנה של עיתונו שהוא ״בא מבית ספר טוב״. זאת היתה מחמאה גדולה, בעיקר כשבאה מפיו. כי קרליבך, שהיה אויב מושבע שלנו, נחשב אז לעיתונאי מס׳ 1 בארץ.
כפי שהזכרתי, קרליבך שקל לרכוש את ״העולם הזה״ כאשר קיסרי הציעו למכירה, ונראה שמעולם לא סלח לי על כי ״חטפתי״ אותו מתחת לאפו.
זמן מה אחרי שקיבלתי את ״העולם הזה״ לידי, הוא ביקש להיפגש איתי. הוא היה איש תרבותי, נעים הליכות, בעל הופעה מרשימה. בפיו היתה הצעה מפתיעה - ש״העולם הזה״ יצטרף ל״בית מעריב״. הוא הבטיח שלא יתערב בעריכה ושאני אשאר עצמאי בתפקידי כעורך.
זאת היתה בהחלט הצעה מפתה. ״מעריב״ כבר התבסס כעיתון הנפוץ ביותר במדינה, והיה עשיר מאוד. קבלת ההצעה היתה פוטרת אותי, מכאן והלאה, מכל הדאגות הכלכליות שהטרידו אותי בראשית כל חודש, כשהיה צורך לשלם את המשכורות. מנגנון ההפצה המעולה של ״מעריב״ היה פוטר אותנו גם מכל הדאגות
הטכניות בתחום זה.