השיחות בינינו היו ידידותיות, והתלבטתי קשה. בסוף עניתי בשלילה. ״אתה עורך חזק,״ אמרתי לו, ״וגם אני עורך חזק. הכוונות שלך בוודאי טובות, אבל אין סיכוי שנסתדר בינינו לאורך זמן.״
קרליבך לא אהב אנשים שהמרו את פיו. מאותו רגע הפך לאויב זדוני.
לדוגמה: בין שאר המבצעים המקוריים שטמנו בשנים הראשונות היתה תחרות פרסים משותפת עם המפעל החדש לשלגונים, ״ארטיק״. על מקלות השלגונים הוטבעו אותיות, ומי שהצליח לאסוף מקלות שאותיותיהם הצטרפו למילה מסוימת זכה בפרס.
אינני יודע איזו רוח שטות נכנסה בקרליבך, אבל הוא פרסם מאמר ראשי ארסי תחת הכותרת ״פרס־טיטוציה״ - שילוב של פרס ופרוסטיטוציה (זנות) - ובו גינה את ההתחרות בחריפות. עניתי לו כגמולו על דפי ״העולם הזה״.
לשיא הגיעה התקוטטות זו ב־1955, כאשר התפוצצו במערכת הפצצות שעליהן ידובר בהמשך. זה היה כחודשיים לאחר הופעת ״הנדון״ הראשון. קרליבך כתב שיש אפשרות שהנחנו בעצמנו את הפצצות במערכת ובדפוס שלנו, שבהן נפצעו עובדים, כדי לפרסם את השבועון. התרגזתי באמת וכתבתי מאמר בשם ״המקצוע: נבל״, שבו ניתחתי את מאמריו ואת אופיו של עורך ״מעריב״. המאמר עורר רעש גדול. אגודת העיתונאים, שמעולם לא הייתי חבר בה, גינתה אותי רשמית. בכנסת נערך דיון על המאמר ועל הפרשה כולה.
אחת התוצאות מסכסוך זה היתה שיהודה מוזס, בעלי ״ידיעות אחרונות״, הזמין אותי לביתו בשדרות רוטשילד. מוזס הזקן, וכל בני משפחתו לדורותיהם, שנאו את קרליבך שנאה עזה כשאול, ולא בלי הצדקה. קרליבך היה עורך ״ידיעות אחרונות״ כמעט מיום היווסדו, ובאחד הימים חולל שם הפיכת חצר נבזית: בלי הודעה מוקדמת, מהיום למחר, עזב את העיתון יחד עם כל המערכת, והקים בו־ביום עיתון מתחרה - ״מעריב״. הפורשים היו בטוחים ש״ידיעות אחרונות״ יחדל מלהתקיים, אך מוזס הזקן היה איש עקשן ולא נכנע. הוא שכר עורך חדש, פחות מוכשר, והעיתון המשיך להתקיים איכשהו.
פרט פיקנטי: בסתיו 1948, באחת מחופשות, בעיר, הזמין אותי נח, בנו של יהודה. תודות לדיווחים הקרביים שלי שהופיעו ב״יום־יום״, הצהרון של ״הארץ״, הייתי כבר די מפורסם. נח הציע לי לקבל על עצמי את תפקיד עורך ״ידיעות אחרונות״ והבטיח לדאוג לשחרורי מצה״ל.
זאת היתה הזדמנות פנטסטית, אך אחרי התלבטות קצרה מאוד החלטתי להשיב בשלילה. לא יכולתי להעלות על דעתי לנטוש את חברי ב״שועלי שמשון״ באמצע