המלחמה. אך לא היה צורך בהחלטה שלי: כעבור זמן גילה לי נח שאביו שומר המסורת הטיל וטו על ההצעה. בעיניו הייתי ״כנעני״, כופר בעיקר.
בשיחה שנערכה בביתו, כעבור שבע שנים, היתה בפי מוזס הזקן הצעה אחרת: שנשתף פעולה נגד קרליבך, כמובן בחשאי. הוא סיפק לי חומר משמיץ רב שהיה בידיו על קרליבך, ולבסוף מסר לי תצלום קטן, שצולם באקראי בפאריס. קרליבך נתפס בו כשהוא עומד בפוזה מגוחכת לפני חלון הראווה של לבני נשים, ובו בובות חצי עירומות.
זה היה מכשיר טוב לנקמה. ״העולם הזה״ השתמש בתמונה, אך לא הסתפק בפרסום חד־פעמי. הפכנו את זה למשחק חברתי. פרסמנו אותה תמונה שוב ושוב, שבוע אחרי שבוע, בכל פעם בהקשר אחר. פעם ליד מכתב למערכת (מפוברק), פעם בכתבה על פרשה עיתונאית, פעם בחידון, פעם במדור ההומור. הקוראים השתתפו במשחק, ניסו לנחש בכל שבוע איפה זה יופיע בגיליון הבא, ואף הציעו הצעות.
המלחמה הזאת הסתיימה כאשר קרליבך נפטר, בגיל 47 בלבד. כמו בחייו, נשאר מיוחד במינו גם במותו. היתה לו מאהבת שאותה חלק עם מנהיג המפד״ל, שר הפנים משה חיים שפירא. אותו שפירא היה אחד ממקורות הסקופים של ״מעריב״, שתמיד היה לו מידע מדויק על המתרחש בישיבות הממשלה.
בפברואר 1956, בשעה שקרליבך בילה עם המאהבת במיטתה, הוא לקה בהתקף לב ומת. האישה לא איבדה את העשתונות. היא הזמינה כמה מידידיו הקרובים, ובעזרתם הלבישו את הגופה וביימו משחק קלפים, כאילו נפטר במהלכו, ורק אז הזמינו את מגן־דוד אדום.
נסיבות מותו של קרליבך היו ידועות לנו. מפאת כבוד המת החלטנו שלא לפרסם סיפור זה.
החלטה זו, כמו החלטות רבות אחרות, היו באחריותו של העורך.
העורך הוא דיקטטור, ולא ייתכן אחרת. תפקיד העורך בעיתון דומה לזה של מנצח על תזמורת, שכל צליל של התזמורת כאילו נובע מקצות אצבעותיו.
על חשיבותו של העורך למדתי מהצלחותי, ועוד יותר מכישלונות,. המדורים שהתעניינתי בהם אישית הצליחו, בדרך כלל. מדורים שעסקו בתחומים שלא עניינו אותי - למשל הספורט ותרבות הרוק - נכשלו. בשנים הראשונות ניסינו להוציא לאור מהדורות בשפות אחרות - מהדורה ביידיש בארץ ומהדורה בספרדית במקסיקו - והן נכשלו. אינני יודע שפות אלה. אבל אני יודע אנגלית, ומהדורה בשפה זו שהוצאנו התקיימה יותר משנה, עד שהתקפלה מסיבה כלכלית. (לימים