הזה יזיז שמים וארץ כדי למנוע את פרסומה. לפעמים הוא פונה לחברו הקרוב של העורך. לפעמים הוא פונה אליו בעצמו ומזכיר את מצבו הבריאותי, את אשתו וילדיו.
לדורות של חניכים אמרתי: זכרו תמיד מהו תפקידכם. כאשר מישהו פונה אליכם ומבקש לגנוז ידיעה חשובה, אין מישהו אחר שיבקש אתכם לפרסמה. זכות הציבור לדעת היא ישות מופשטת, שאין לה פרקליט. אין לה פה, אלא ההכרה הפנימית שלכם שאתם ממלאים שירות ציבורי שאין חשוב ממנו. בלי זרם חופשי של מידע בלתי־מצונזר אין הדמוקרטיה יכולה לתפקד, אין האזרח מסוגל לקבל החלטות ציבוריות, אין הבוחר מסוגל לבחור בצורה מושכלת.
בשנים האחרונות איבד תפקיד העורך הרבה מחשיבותו ומערכיו. התפתחות כלי התקשורת המודרניים, בעיקר בטלוויזיה, רוקנה את תפקיד העורך מתוכן. כמעט ואין עוד עורכים גדולים, המסוגלים לחנך ולהשפיע. זוהי אחת הסיבות לירידתה של העיתונות מנכסיה המוסריים והמקצועיים.
הייתי בן 26 וחצי כשנכנסתי לתפקיד העורך. לא למדתי אותו בשום אוניברסיטה. הייתי צריך לבנות את תפיסתי בכוחות עצמי. הייתי בעל ביטחון עצמי רב, ידעתי מה אני רוצה לעשות מבחינה מקצועית וציבורית. עשיתי לא מעט שגיאות, ועל כמה מהן אני מתחרט עד היום. אך נדמה לי שבסך הכול הייתי עורך לגמרי לא רע.
המדור ״הנדון״, שהיה גם מאמר מערכת וגם הבעת דעה אישית שלי, נולד באפריל 1955. אני ממשיך בו עד היום.
במשך חמש שנים, מאז רכישת העיתון, לא היה לי מדור פוליטי בשבועון, אף על פי שעיקר כוונתי בקבלתו לידי היתה פוליטית. כתבתי אז מדור בשם ״קורא יקר״, שפתח את העיתון, אך הוא לא היה פוליטי. מטרתו היתה ליצור את ההרגשה המשפחתית שקישרה את הקוראים לעיתון. רציתי שכל קורא ירגיש שהוא שותף ליצירה. היחס האינטימי הזה, שהיה מיוחד במינו בעיתונות העברית, ואולי גם העולמית, נמשך עשרות שנים.
כשקיבלתי לידי את העיתון לא רציתי להטביע עליו מיד חותם פוליטי ברור, מחשש שזה ירתיע חלק מהקוראים. אך אחרי חמש שנים היה נדמה לי שאני יכול לגלות את דעותי מבלי שהעיתון יינזק.
המאמר הראשון במדור ״הנדון״ נקרא ״גבול החרפה״, והוא עמד על ההבדל בין האווירה המתוחה בערב שבת בקיבוצים שליד רצועת עזה, שבה שלט אז הצבא המצרי, לבין החגיגה הגדולה בתל אביב. המושגים ״עוטף עזה״ ו״הבועה התל אביבית״ עדיין לא נוצרו, אך לכך בדיוק היתה הכוונה במאמר.