הכתיבה של המאמר עצמו - טוב או רע, חשוב או לא חשוב - אורכת שעתיים. כמעט בדיוק על הדקה. במשך 45 שנה כתבתי את המאמר במכונת כתיבה. תקתקתי על מכונה כבר מגיל שמונה, כאשר שיחקתי במכונות הכתיבה במשרדו של אבי. בגיל 18 קניתי את מכונת הכתיבה הראשונה שלי, ״הרמס בייבי״ קטנה, והמשכתי להשתמש במודל זה עד שעברתי למחשב. כיום אינני מסוגל כלל לדמיין לעצמי איך כתבתי במכונת כתיבה. איך סידרתי משפטים מחדש? איך שיניתי את סדר המשפטים?
האינטרנט פתח לפני אופקים חדשים. פעם היו עוברים ימים ואף שבועות עד שהמאמר הגיע לקוראים בחו״ל. אבל יאסר ערפאת, לעומת זאת, סיפר לי לימים שקרא כל שבוע את מאמרי בעמאן, ואחר כך בביירות, ביום הופעתם. היום אני מקבל על המאמר, תוך דקות משיגורו, תגובות מקוראים בלאהור שבפקיסטן ומג׳דה שבסעודיה.
כל כותב רואה בעיני רוחו את הקורא האחד שהוא כותב בשבילו. גם אני. אני רואה איש או אישה בסביבות גיל ה־30, שגדל בארץ, בעל השכלה סבירה. כשאני משתמש במושגים שאולי אינם מוכרים לו (או לה), אני משתדל להסביר אותם בצורה עדינה, שאינה בולטת. לעולם איני מפקפק באינטליגנציה של הקורא. אינני מתחנף לו. אינני משקר לו. אני מרשה לעצמי להשתמש באירוניה ובסרקאזם. אם אני בא ללמד אותו, אינני מבליט זאת.
מכל אלפי המאמרים, אילו נראים לי חשובים במיוחד?
בראשי עולים שניים. האחד נקרא ״מטכ״ל לבן״ - סיסמה שהפכה לספינת הדגל שלי. טענתי בו, בתמצית, שיש לנו מטכ״ל גדול ומוכשר של לובשי חאקי, המכין את המלחמה, אבל אין לנו מטכ״ל המכין את השלום, והצעתי להקים מיניסטריון מיוחד לענייני השלום.
המאמר הזה הופיע באוקטובר 1956, בגיליון האחרון שיצא לפני מלחמת סיני.
כעבור עשר שנים, אחרי שנבחרתי לכנסת, חזרתי על המאמר בנאום מעל הדוכן, והוא נכלל באנתולוגיה של נאומים חשובים.
המאמר השני נקרא ״יתום מסכן״, שבו השוויתי את הנהגת המדינה למי שרצח את שני הוריו בגרזן, ומבקש רחמים בבית המשפט בנימוק שהוא יתום. הנמשל: תלונת מנהיגינו על חוסר הנכונות של הערבים לעשות איתנו שלום, אחרי שעשינו את הכול כדי לקומם אותם נגדנו.
אך בדרך כלל אינני זוכר את מאמרי. ברגע שגמרתי לכתוב, אני מדחיק אותם. לעתים קרובות קשה לי לזכור מה כתבתי אך אתמול.