דוד בן־גוריון שנא את ״העולם הזה״ עד כדי כך, שלא הסכים להעלות את שמו על דל שפתותיו. כשנאלץ להזכירו בכל זאת, קרא לו ״השבועון המסוים״. התגאינו מאוד בכינוי הזה והשתמשנו בו כבתואר כבוד.
אבל לא היה לנו קורא נאמן ממנו. במארס 2007 פרסם העיתונאי רונן ברגמן,
גם הוא חניך ״העולם הזה״, ריאיון עם אריה הדר, המכונה ״פשוש״, מי שהיה ראש אגף החקירות של השב״ב, וכך כתב: ״על פי פשוש, האויבים הגדולים של מפא״י, ולפיכך של הממונה על שירותי הביטחון, השב״כ והמוסד, איסר הראל, היו בשנות ה־50 אורי אבנרי והשבועון שלו - ׳העולם הזה׳... פשוש: ׳אבנרי כינה אז את השב״כ ׳מנגנון החושך׳, ואיסר היה בטוח שאורי אבנרי יהרוס את המדינה. הוא והעיתון שלו היו כל הזמן במעקב. היה לי חבר שהתקדם מאוד בשב״ב כשהצליח לגייס עובד בבית הדפוס שהוציא לאור את ׳העולם הזה׳. העובד העביר לו את העיתון יום לפני תאריך ההפצה שלו. הוא היה נותן אותו לאיסר הראל, שהיה מעביר את העיתון אישית לידיים של בן־גוריון.״
גילוי מרעיש זה לא חידש לי דבר. בקיץ 1959 נסעתי לצפת כדי לכתוב בשקט את המאמר השנתי הגדול שלי על ״איש השנה״ - מאמר שהתיימר לעצב את השנה (העברית) החולפת כסיפור אחיד, המשלב את כל המגמות החשובות בארץ ובעולם. באותה שנה הענקתי את התואר ליעל דיין, כמי שמייצגת את הדור השני במדינה. יעל פרסמה אז את ספרה הראשון, ״פנים חדשות במראה״, שעורר שערורייה, בין היתר מפני שנכתב באנגלית.
נסעתי למלון ״מינם״ על הר כנען, סמוך לבית שבו גרה רחל בילדותה. רציתי להתבודד ולהתרכז בכתיבה. כשנרשמתי במשרד הקבלה, חייכה בעלת המלון חיוך רחב ואמרה: ״אני יודעת למה באת!״
התברר שבן־גוריון מתאכסן במלון ומנהל משם את מערכת הבחירות שלו בגליל. כשירדתי לאכול ארוחת בוקר ראיתי אותו יושב בפינת חדר האוכל, לפניו ערמת