עיתונים יומיים והוא מדפדף בהם במהירות עצבנית, עמוד אחרי עמוד, באופן שיטתי ותכליתי.
ביום ד׳ של אותו שבוע ניגש אלי אחד המלצרים ואמר לי: ״לא תאמין: הבאתי לו את ארוחת הבוקר לחדר וראיתי את גיליון ׳העולם הזה׳ מונח על המיטה.״
זה היה משונה. כשרכשנו את ״העולם הזה״, הוא הופיע ביום ה׳ בבוקר. אבל המפיץ שלנו סבר שזה לא נותן די זמן למכירה עד שבת, ועל כן הקדמנו את ההופעה ביום. בנינו תוכנית עבודה שבועית שנראתה כך: יום ד׳ היה מעין יום מנוחה. ביום ה׳ התחילה העבודה בעצלתיים. ביום ו׳ התקיימה ישיבת המערכת, שבה עוצב הגיליון הבא באופן כללי, ביום שבת ובימי א׳ ו־ב׳ גבר המתח והעבודה היתה מאומצת. הגיליון ״הלך לדפוס״ ביום ב׳ בלילה, אך הוכנסו עוד שינויים ביום ג׳. ההדפסה עצמה התחילה ביום ג׳ אחר הצהריים. ונמשכה שעות רבות. הגיליונות הראשונים הוצאו עוד ביום ג׳ בערב לכמה נקודות מכירה בתל אביב, בעיקר ברחוב דיזנגוף, לפני קפה ״כסית״, ובתחנה המרכזית. מאות אנשים היו מגיעים ל״כסית״ ביום ג׳ בערב, ברכב וברגל, כדי לקנות את הגיליון עוד כשהדיו רטובה, וזוכרים זאת עד היום. אבל ברחבי הארץ החלה הפצת השבועון רק ביום ד׳ בבוקר, ולמקום מרוחק כמו צפת הגיעו הגיליונות רק ביום ד׳ אחר הצהריים. אם כן, איך הגיע גיליון לידי בן־גוריון בצפת כבר ביום ד׳ בבוקר? היתה רק אפשרות אחת: שליח מיוחד קיבל אותו ביום ג׳ בערב והעביר אותו לצפת בלילה.
אגב - באותו יום, אחרי שבן־גוריון יצא לדרכו לפגישות עם בוחריו, התכוננתי לעלות לחדרי ולהמשיך בכתיבת המאמר. אבל פולה בן־גוריון ארבה לי בדרך והתחילה לחקור אותי על מעשי. גיליתי לה שאני כותב מאמר על יעל דיין. חרצובות לשונה נפתחו והיא השמיצה את יעל בכל פה, כשהיא משווה אותה לרעה עם ילדיה הנהדרים שלה־עצמה, ובמיוחד עם בנה עמוס, שנגדו ניהלתי כמה שנים לפני כן מערכה קשה. עמוס, היא אמרה, הוא בחור נהדר, ולראיה, הוא מדיח את הכלים אחרי כל ארוחה! רק אחרי שעה־שעתיים של מונולוג הצלחתי להשתחרר.
עם פולה היו לי תמיד יחסים טובים. נדמה לי שהיא די חיבבה אותי, למרות המלחמה המרה שהיתה נטושה בין בעלה לביני. חיבבתי אותה, מפני שלא השתנתה במאומה גם כאשר הפך בן־גוריון לראש הממשלה. היא היתה ונשארה אישה פשוטה ועממית.
על כך נפוצו סיפורים משעשעים רבים. פעם יצאה מביתה בשדרות הקרן הקיימת בתל אביב (כיום שדרות בן־גוריון), עצרה חייל עובר אורח ושאלה: ״אתה אוהב את