בן־גוריון?״ החייל הנבוך השיב כמובן בחיוב. ״אז בוא תעזור לי להזיז ארון,״ אמרה. היא גם היתה ניגשת בעצמה לחנות המכולת הפינתית ואומרת: ״תן לי חלב, אבל שיהיה טרי. זה בשביל בן־גוריון!״

בארוחת ערב לכבוד מזכ״ל האו״ם, דאג המרשלד, שלא היה נשוי, היא שאלה אותו לפתע, כמו דודה יהודייה טיפוסית: ״למה אתה לא מתחתן?״ היא לא העלתה על דעתה את מה שידעו רוב הנוכחים: המרשלד היה הומוסקסואל וחי עם בן זוג.

פליטות פה מסוג זה הטילו אימה על עוזריו של בן־גוריון, והם ביקשו שלא לקחת אותה לנסיעות בחו״ל. זה היה בלתי־אפשרי, מפני שפולה, אחות במקצועה, השגיחה על בן־גוריון בשבע עיניים בכל מקום. הוסכם להרשות לה ללוות אותו גם בחו״ל, אך בתנאי שלא תוציא הגה מפיה באירועים פומביים. פעם, באירוע בארמון האליזה בפאריס, עמדה פולה בפינה ושתקה, עד שלא יכלה עוד. היא עצרה את האיש הראשון שעבר על פניה, וזה היה במקרה קוב דה מירוויל, אריסטוקרט שהיה ידוע בהתנשאותו. ״ומי אתה?״ חקרה אותו.

האיש הזדקף במלוא קומתו וענה ביוהרה: ״גברתי, אני שר החוץ של הרפובליקה הצרפתית!״

״אתה באמת נראה ככה,״ פלטה.

התנגדותי לבז־גוריוץ החלה עוד במהלך מלחמת 1948. כפי שכבר סיפרתי, כאיש חטיבת ״גבעתי״ הזדהיתי עם מה שנקרא אז ״רוח הפלמ״ח״ - גישה צבאית שאמרה שיש להתייחס אל הטוראי כאל אדם אחראי ובעל כבוד, להסביר לו לפני כל פעולה את טיבה ומטרתה ולשמור ככל האפשר על שוויון גם בצבא. בן־גוריון ממש לא אהב את הפלמ״ח, מה גם שמפקדיו השתייכו ברובם המכריע למפ״ם, מפלגה שאיימה אז על שלטונה המוחלט של מפא״י.

אחרי המלחמה לא מצא חן בעיני שהעסקנים מאתמול הפכו פתאום ל״שרים״ תואר שנראה לי רברבני ונלוז - עם דירות שרד, מכוניות שרד ונהגים. פתאום נוצר פער מעמדי בין העילית הפוליטית־כלכלית לבין כל האחרים. במדינה השתררה אווירה שהיתה רחוקה מזו של החטיבות הקרביות.

רוב החוקרים והפרשנים שכתבו לימים על ״העולם הזה״ לא הבינו נקודה מרכזית, המסבירה את הכול: התפיסה שלנו לא היתה אופוזיציונית לשמה. הביקורת שלנו על המשטר בכל התחומים לא באה מתוך התעקשות על אמירת ״לא״. היו לה שורשים הרבה יותר עמוקים: פסלנו את כל הדגם של המדינה הבן־גוריונית, והצבנו במקומו דגם שונה לחלוטין: מדינה חילונית, דמוקרטית, שבה שורר שוויון בין כל

375