ב־22 בנובמבר 1951 הופיעה ב״העולם הזה״ כותרת, שהטביעה את חותמה על פרשה זו כולה: ״מרד על הים״. הסברנו שמרד הימאים הוא הרבה יותר מסכסוך עבודה - שזוהי התנגשות בין שתי תפיסות. מצד אחד: הימאים, רובם יוצאי הפלי״ם (״הפלוגה הימית״ של הפלמ״ח), שהביאו את ספינות המעפילים לארץ ורשמו פרק מפואר בתולדות היישוב; צעירי הארץ המייצגים את כל הדור שלחם על הקמת המדינה, את התרבות העברית החדשה. ומולם: העסקנים הוותיקים, אנשי השררה, המבקשים לדכא את הדור הזה ואת רוחו.
בן־גוריון הבין זאת היטב. דיכוי מרד הימאים היה, בעיניו, המשך ישיר לפירוק הפלמ״ח. לפתע התגלו פניו האמיתיות. לא עוד הסבא הטוב והמיטיב, אלא איש שררה קשוח ואכזרי, בלתי־דמוקרטי בעליל, בעל גישה שלטונית כמעט בולשביקית.
נגד קומץ המורדים התמימים הופעלו כל מכשירי השלטון. המשטרה הסתערה על האוניות שעגנו בנמל חיפה וכבשה אותן בעזרת אלות וסילוני מים. השובתים הורדו מהן בכוח והוכו על החוף על ידי ״סדרני הפועל״, פלוגות אגרוף של מועצת פועלי חיפה, שבה שלט יוסף אלמוגי. השב״ב בלש אחרי מנהיגי השביתה. צה״ל גייס 35 מראשי השובתים למילואים. כמה מהשובתים נאסרו והובאו למשפט. השביתה כולה תוארה במזימה קומוניסטית להפלת המשטר. ההסתדרות ערכה גיוס של ״מתנדבים״, שוברי שביתה שנשלחו לאוניות יחד עם ימאים זרים. כמעט כל התקשורת התגייסה לעזור לשלטון בדיכוי הימאים.
״העולם הזה״ היה שוב היוצא מהכלל. הפכנו את הימאים לגיבורי המדינה. למרבה המזל נמצא להם מנהיג אידיאלי ממש: נמרוד אשל, קרוב משפחה של משה שרת ואליהו גולומב, צעיר בן 25 שנולד במרכז הממסד. הוא היה התגלמות המיתוס של הצבר: גבה קומה, יפה תואר, כריזמטי, מנהיג מבטן ומלידה. במשך שנים עסק בהובלת מעפילים. כשפרצה מלחמת תש״ח, לא טרח להתחייל פורמלית ומיהר להצטרף כלוחם לחטיבת הנגב של הפלמ״ח. אחרי המלחמה הפך לקצין שני בצי הסוחר. רק כאשר גויס לצבא באמצע השביתה התברר שכלל אינו רשום בצה״ל, ונשלח כטוראי למחנה הטירונים בצריפין.
לצד נמרוד בלט מנהיג שני: ״אייק״ אהרונוביץ׳. הוא היה טיפוס הפוך: נמוך קומה, קר רוח, מתכנן. היה לו עבר עוד יותר מפואר: הוא היה רב החובל של אוניית־המעפילים האגדתית ״אקסודוס״, שעליה נכתבו ספרים והופקו סרטים. אם נמרוד היה טריבון עממי, אייק היה אסטרטג.
המרד הגדול הסתיים בפשרה. מנהיגי השובתים הובאו ממחנות הצבא, כשהם לובשים מדים, ישר לשולחן המשא־והמתן, שבו התקבלו כמה מדרישותיהם. אבל