רוח ציבור הימאים נשברה. מפירי השביתה הזרים והמקומיים הכניסו רוח רעה לאוניות, וצי הסוחר הישראלי לא החלים מעולם. ״מרד הימאים״, כפי שנקרא מאז, סימל את מה שעתיד היה להתרחש במדינה כולה.
״העולם הזה״ היה שותף למאבק בכל שלביו. גייסנו את דעת הקהל, פרסמנו עצומה בחתימת מיטב אנשי הרוח, אספנו כספים. אני עצמי נתפסתי בחברת ״בומבה״ צור, שחקן קומיקאי מפורסם, כשאנחנו מדביקים כרוזים על הבתים בתל אביב. בפעם הראשונה בחיי נעצרתי והובאתי לבית המשפט, שהטיל עלי קנס.
למחרת פורסם שאמרתי בבית המשפט: ״טוהר המדינה חשוב יותר מנקיון הקירות!״ על כך זכיתי בשבחים מפי נתן אלתרמן בכבודו ובעצמו. אבל האמת היא שלא אמרתי את הדברים בבית המשפט. כפי שקורה לעתים קרובות בחיים, בא לי הרעיון רק כשיצאתי מבית המשפט.
נמרוד אשל גורש ממקום עבודתו בחברת צי״ם, ובמשך שנים רבות נאלץ לעבוד בחברות ספנות קטנות. לבסוף ״סלחו״ לו, הוא התמנה לרב חובל בצי״ם ואחר כך קיבל משרה ממשלתית בכירה בתחום הספנות.
האם המרדנות היא עניין גנטי? נכדו של נמרוד הוא יונתן פולק, הדמות הבולטת בקבוצת ״אנרכיסטים נגד הגדר״, שניהלה במשך שנים את המאבק העקשני נגד חומת ההפרדה בכפר בילעין ובכפרים אחרים בגדה המערבית. כמו סבו הוא טריבון עממי, יפה תואר, גבה קומה, איש עקרונות, מנהיג טבעי(אם נשכח לרגע שאצל האנרכיסטים אסור לדבר על מנהיגים...).
מבחינתי היה לפרשה גם ספיח אישי: אייק הציע לי לגור בצריף שלו ביד אליהו, שעמד ריק. בפעם הראשונה בחיים האזרחיים יצאתי מהחדר הקטן שלי מאחורי המכבסה של הורי לדירה מרווחת - כך נראה בעיני הצריף ההוא - משלי.
אחד המכשירים החשובים של המשטר הבן־גוריוני היה ״ועדת העורכים״.
בן־גוריון עצמו התפאר בכוחו להעלים כל ידיעה על ידי פנייה לוועדה זו. היא היתה מורכבת מעורכי כל העיתונים היומיים. בן־גוריון הוא שעמד על כך שרק העיתונים היומיים יהיו חברים בה, כדי להוציא מראש את ״השבועון המסוים״, שהיה השבועון הפוליטי היחידי במדינה. ״דבר השבוע״, שהתיימר להתחרות בנו עד שנסגר, היה ממילא מיוצג בוועדה על ידי עורך ״דבר״.
המכשיר הראשון לדיכוי מידע היה, כמובן, הצנזור הצבאי הראשי. הוא לא היה מוגבל בכל צורה שהיא - פסיקתו היתה סופית, לא היתה זקוקה לשום הנמקה ולא היה עליה שום ערעור.