בסוף שנות ה־50 ניסינו לערער על סמכותו הכול יכולה של הצנזור. זה היה אחרי שקם הכור הגרעיני בדימונה. תחילה טענה הממשלה שזה ״מפעל טקסטיל״. כשזה לא עזר והפרסומים עליו בחו״ל התרבו, אסרה הצנזורה לצטט את הכתבות הזרות, בטענה שעצם העתקתן בישראל מאשרת את נכונותן.
החלטנו להעמיד את זה במבחן משפטי. הגשנו לצנזורה תרגום מדויק של כתבה שפורסמה בשבועון צרפתי פופולרי. הצנזורה פסלה. הגשנו עתירה לבג״ץ. התוצאה: השופטים אישרו את החלטת הצנזור - ואסרו גם לפרסם ידיעה על עצם העתירה. איש לא שמע עליה.
לעתים קרובות פסל הצנזור ידיעה אצלנו, ואחרי יום או שעה אישר את פרסומה בעיתון אחר. הוא טען ששיקוליו יכולים להשתנות תוך שעה, או שפרסום בעיתון אחד אין דינו כפרסום בעיתון אחר. פעם טען שהאויב מתייחס ביתר אמון לפרסום ב״העולם הזה״.
יחסי האישיים עם הצנזורים הראשיים היו, בדרך כלל, די ידידותיים. הם היו קציני אמ״ן, ולרוב בחורים סימפטיים. אך לא תמיד היו המגעים ברוח ידידותית. בשנות ה־70 כתב העיתונאי מתי גולן ספר שהכיל תמליל של הקלטות חשאיות שערך השב״ב בחדרו של הנרי קיסינג׳ר במלון ״המלך דוד״ בירושלים. הוזמנתי לידידי הצנזור. הוא ישב מאחורי המכתבה, לא הציע לי לשבת וכך, כשאני עומד מולו, כמו נתין לפני מושל מחוז בריטי, קרא באוזני את לשון החוק, המעניק לו סמכות לסגור כל עיתון ללא הנמקה, והזהיר אותי רשמית שאם אפרסם רמז כלשהו על הספר, ייסגר ״העולם הזה״ מיד ולצמיתות. (הספר הופיע בסופו של דבר, אחרי שהושמטו ממנו כל ההקלטות.)
נזהרתי מאוד שלא לתת לצנזורה כל עילה לסגור את השבועון. עקפנו את הוראותיה פעמים אינספור, אך תמיד הקפדנו שלא תהיה הפרה גלויה. רק פעם אחת הוטל עלינו עונש - אך גם אז הוא הוטל רק על המהדורה האנגלית שלנו, שהופעתה נאסרה לשבוע.
במשך כל השנים היה לנו מאבק מתמשך על ״הכתמים הלבנים״. לפי הוראות הצנזורה, אסור היה להשאיר חלל ריק במקום החומר שנפסל. הטענה היתה שעל פי מיקום השטח הלבן יוכל האויב לנחש מה נמחק.
ביליתי הרבה שעות עם הצנזורים לדורותיהם כדי להסביר להם שאיננו מסוגלים לקיים הוראה זו. כל עמוד של ״העולם הזה״ עוצב כיחידה אחת, המורכב מכתבה, תמונות וכותרות. טענתי שאם נכניס לתוכו חומר זר, שאינו נוגע לנושא הכתבה, זה יבלוט אף יותר מכתם לבן. התוצאה היתה שהצנזורה סבלה את הכתמים הלבנים אצלנו, וקוראינו המיומנים יכלו להסיק את המסקנות.