איסר הראל(הלפרין) נודע בכינויו ״איסר הקטן״. השם דבק בו לא רק בשל קומתו הנמוכה (מאוד), אלא גם כדי להבדיל בינו ובין ״איסר הגדול״, איסר בארי, שעמד בראש שירות הידיעות(ש״י) של ההגנה, ושהיה באמת גבה קומה. את ״איסר הגדול״ פיטר בן־גוריון בשלב מוקדם, מפני שלא סמך על נאמנותו למפא״י. על ״איסר הקטן״ סמך מאוד.
איסר שנא את ״העולם הזה״ בכל רמ״ח איבריו. אני ראיתי בו טיפוס מושלם של ראש שירות הביטחון הסובייטי, ארגון שנודע בתקופות שונות בשמות שונים: צ׳קה, ג־פ־או, נ־ק־וו־ד, ק־ג־ב, הוא היה אידיאליסט על פי דרכו, מסור בלב ונפש למפלגה, בעל נפש מעוותת המסוגל לכל מעשה נבלה למען המטרה. יחסו אלי ואל ״העולם הזה״ היה כמעט פרנואידי.
בעיני חסידיו של בן־גוריון היתה קיימת זהות מוחלטת בין ענייני המפלגה, המדינה ובן־גוריון עצמו. לכן הקדיש השירות חלק ניכר ממאמציו לפיקוח על ״האויב הפנימי״. זה לא כלל רק את הערבים והקומוניסטים, אלא גם מפלגות ״כשרות״, כמו הציונים הכלליים ומפ״ם. אנשי השירות לא אספו רק מידע פוליטי, אלא גם מידע אינטימי. בארצות רבות נהנים המנהיגים מזרם של רכילות על מתנגדיהם וידידיהם, ואין ספק שגם בן־גוריון נהנה מכך.
שערורייה גדולה התעוררה כאשר התגלה מכשיר האזנה בשולחן העבודה של מאיר יערי, מנהיג מפ״ם, מפלגה נאמנה שהיתה חברה גם בקואליציות ממשלתיות. פרץ ברנשטיין, מנהיג הציונים הכלליים, מפלגה בורגנית־ימנית, התלונן גם הוא שעוקבים אחריו.
כל זה היה כאין וכאפס לעומת פעולת ה״שין־בית״ נגד ״העולם הזה״. זאת היתה מלחמה ממש. איסר עצמו כתב, כעבור שנים, שהתייחס אלי ואל ״העולם הזה״ כאל ״האויב מס׳ 1 של המשטר״.
מכיוון שלא יכולנו להזכיר במפורש את ה״שין־בית״, המצאנו לו כינוי: ״מנגנון החושך״. הוא נקלט בציבור, וגם אנשי השירות עצמו התחילו להשתמש בו, על דרך ההלצה. אבל היחסים לא היו בגדר הלצה, כלל וכלל לא.
לא היה לנו ספק שכל הדואר שלנו נפתח בדרך, ושמצותתים לכל שיחות הטלפון שלנו. מצאנו הוכחות לכך: כשהייתי כבר חבר כנסת, המכתבים מהכנסת היו מגיעים אלי יום אחרי שכל שאר הח״כים קיבלו אותם. פעם עשיתי ניסוי מדעי: שלחתי מאותה תיבת דואר ברחוב מכתבים לכל דיירי הבית שלי. המכתב שנמען אלי הגיע יום אחרי כל האחרים. אבל זה לא הפריע לי במיוחד - ממילא נהגתי בשיחותי הטלפוניות כאילו יש מי שמאזין להן. לא נפטרתי מהמנהג הזה עד היום.