לקנות אותו, לא לקרוא אותו, לא להדפיס אותו, לא למכור אותו. מובן שזה רק הגדיל את יוקרתנו.
לימים הודה לופבן שנפגש מדי שבוע עם איסר, ואישר שאיסר הקדיש הרבה מזמנו לפעולה זו.
נראה שהפרנויה של איסר החריפה משבוע לשבוע. ״רימון״ גילה שנכרתה ברית ביני לבין ישראל שייב (אלדד), איש הימין הקיצוני. אינני יודע איך עלה רעיון אבסורדי זה במוחו של איסר. אולי זה מעיד על טיב המידע של ה״שין־בית״. שייב ראה בי אויב בנפש. כמה זמן לפני כן קרא בכתב העת שלו, ״סולם״, להכות אותי למוות, בשל בגידתי במדינה. לא נקטתי צעדים נגדו, אך אדם שלישי - עו״ד מרדכי שטיין, טרוצקיסט ידוע וטיפוס ססגוני מאוד, אביה של הצעירה שהותקפה בגן מאיר, הגיש קובלנה פלילית פרטית נגד שייב, מבלי לשאול אותי. (שכחתי מה היתה התוצאה.)
הקשר המדומה הזה ביני ובין איש הימין הקיצוני לא הפריע לאיסר לגלות ב״רימוך שאני בעצם קומוניסט מוסווה, הפועל בשירות הסובייטים להריסת המדינה. ולראיה: שלחתי את סגני, שלום כהן, לסקר את הקונגרס העולמי של הנוער הדמוקרטי(קרי: הקומוניסטי). האמת היא שהשתתפתי יחד עם הקומוניסטים במאבק לביטול הממשל הצבאי, שחל על האזרחים הערבים והפך את חייהם לגיהינום. גם הגנתי על אנשי מק״י ברחוב הערבי מפני התנכלויות מצד ה״שין־בית״. אך מעולם לא הייתי קומוניסט, ואף מארכסיסט לא הייתי.
אבל בדמיונו של איסר נרקם קשר נורא בין כל אויבי המדינה - הימין הקיצוני, הקומוניסטי ו״העולם הזה״, כדי לקעקע את השלטון. בראש הקונספירציה האימתנית הזאת עמדתי אני. זה נשמע לי מגוחך, אך איסר באמת האמין בזה.
מה ששיגע את אנשי ״רימון״ יותר מכול היה ש״העולם הזה״ לא הגיב במילה אחת על התקפותיו הפרועות, ואף לא הזכיר את שמו בכל 21 חודשי קיומו. לא עלה על דעתי לתת להם פרסום על ידי התקפה פומבית. אמנם, במארס 1957 כתבתי מאמר על הקבוצה האנטי־דמוקרטית המתגבשת מסביב לבן־גוריון(הכותרת: ״היד השחורה״) והזכרתי בדרך אגב שמנגנון החושך מוציא לאור שבועון נגדנו, אך גם אז לא נקבתי בשמו.
אחרי התייעצות נוספת אצל משה שרת, הוחלט ש״רימוך אינו גורם לנו נזק, אלא להפך. לדברי שרת ביומנו, התרגיל הזה עלה 300 עד 400 אלף לירות, סכום עתק בימים ההם. הוחלט לסגור את השבועון, אף שהוא ניסה להתחנף לשרת בכתבה גדולה שפרסם עליו. כפי ששרת גילה ביומנו, הוא ערך את הכתבה בעצמו