הטילה המדינה קיצוב חמור על רוב סוגי הסחורות, והמשרד היה אחראי גם על חלוקת הנייר לעיתונים. השר דב יוסף היה איש מפא״י מובהק, משרתו הנרצע של בן־גוריון, ו״העולם הזה״ נחשב לאויב הקיצוני ביותר של שלטון מפא״י. לא התפלאנו, אפוא, שהמשרד חנק את ״העולם הזה״ ככל יכולתו.
בהקשר זה נפגשתי גם עם קסטנר. הוא הקשיב באהדה והבטיח לעזור ככל יכולתו. אני חושב שידעתי שהיה בעבר עסקן של יהודי הונגריה, ושהופיע במקום נידח ברשימת מפא״י לכנסת השנייה. הרושם שלי היה שזהו פקיד זוטר, אחד מאלפים, ביורוקרט חסר חשיבות. הטענה בעלון של גרינוואלד, שאדם זה נשא ונתן עם אייכמן המפלצתי והיה מעורב במזימה בינלאומית נראתה לי מופרכת לגמרי. סיפור יותר ממגוחך, ממש אבסורדי. זרקתי את העלון לסל.
העלון הופץ בסוף 1952. זמן מה לאחר מכן נמסר שהיועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, החליט להגיש משפט פלילי נגד גרינוואלד בעוון דיבה נגד קסטנר. התקשיתי להאמין בזה. מאז ומתמיד האמנתי שהגשת משפטי דיבה היא איוולת. בימי חיי הייתי מטרה להשמצות ללא ספור, ומעולם לא התפתיתי לתבוע את המעלילים לדין - אם כי לא אחת חשבתי על כך, בעיקר ברגע הראשון של הזעם. במחשבה שנייה נרגעתי: משפט דיבה מעניק במה נוחה למשמיצים, מגביר את תהודת ההשמצה המקורית ובסופו של דבר, אחרי הרבה זמן, כאשר העניין עצמו כבר נשכח, מעניק לנפגע פיצוי מזערי בלבד - וזה בתרחיש הטוב ביותר, מבחינתו של המושמץ.
אינני יודע עד היום מי יזם את המשפט ההוא - דב יוסף או חיים כהן. יוסף, יליד קנדה, היה טיפוס מובהק של מושל מחוז בריטי: ישר כסרגל ובלתי־מתפשר. הוא דגל בשיטה הבריטית: פקיד ממשלה שמטיחים בו האשמות צריך לתבוע את המאשים לדין או להתפטר.
חיים כהן היה פקיד פרוסי בכל רמ״ח איבריו. בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה אכן נהג כפקיד פרוסי: מצניע לכת, מסתפק במועט ומזדהה לחלוטין עם תפקידו. שניהם - דב יוסף וחיים כהן - לא הצטיינו בחוכמה יתרה. כיועצה של ממשלה שבה שלט דוד בן־גוריון, היה חיים כהן בורג במכונה האדירה של שלטון מפא״י הכול יכול, שלטון מפלגתי שכלל את הצבא, המשטרה, שירותי הביטחון, המשק הציבורי והפרטי - נוסף על התקשורת, שהיתה כולה מגויסת לשירותו. לשיא הגיע חיים כהן כאשר פרסם הצעת חוק, שהטילה עונש מוות על שורה ארוכה של עבירות על ביטחון המדינה, ביטוי לשיגעון הביטחוני שהיה