קצין בדרג נמוך עד בינוני(אוברשטורמבאנפיהרר, סגן־אלוף בסך הכול), וכמובן לא יכול היה לדעת דבר על התוכניות הבוגדניות של הבוס העליון שלו. הוא רק מילא הוראות. (אגב, בימים האחרונים של המלחמה נודע להיטלר על מזימותיו של היטלר, והוא אכן פקד להוציאו להורג. בצוואתו גירש היטלר את הימלר מן המפלגה הנאצית והדיח אותו מכל תפקידיו. היטלר ניסה להימלט, לבש מדים של ז׳נדרם (שוטר) צרפתי ושם רטייה שחורה על אחת מעיניו. למרות זאת הוא נלכד על ידי יחידת מודיעין בריטית, שאחד מקציניה היה חיים הרצוג. משהתגלתה זהותו התאבד באמצעות כמוסת הציאניד שהיתה תמיד דבוקה לשיניו.)
תגובת הבריטים להצעת אייכמן לקסטנר, שאותה העביר ברנד, מובנת. הם לא היו מעוניינים בהצלת יהודים שיתדפקו על שערי ארץ ישראל. ברנד לא היחיד ששמע מאישיות בריטית תגובה כזו. ״מה נעשה ביהודים האלה?״ שאל שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן, באחד מביקוריו בוושינגטון, בקשר לתוכנית הצלה אחרת. (על כך העיד הארי הופקינס, איש אמונו של הנשיא רוזבלט.)
אך מעל לכול חששו הבריטים מערעור יחסיהם עם ברית המועצות בשעה קריטית של המלחמה בנאצים. סטאלין חשד כל הזמן שהבריטים והאמריקאים השהו בכוונה, בשנתיים, את פלישתם לצרפת כדי שברית המועצות תקיז בינתיים את דמה. הוא היה חשדן על גבול הפרנויה, והריח בכל פינה מזימה אנגלו־סקסית לכרות שלום נפרד עם גרמניה כדי להשמיד את ברית המועצות - בדיוק לפי תפיסתו של היטלר. היענות בריטית להצעת אייכמן, ולו גם מהשפה אל החוץ, היתה שופכת שמן על מדורת החשדות האלה.
עמדת ההנהגה הציונית, לעומת זאת, מובנת פחות. איזה עניין היה לה בהסגרת ברנד ובהכשלת שליחותו? התשובה לדעתי, נעוצה במישור הפסיכולוגי: ההנהגה הציונית היתה כל־כך משולבת במאמץ המלחמה הבריטי נגד הנאצים, עד שכלל לא עלה על דעתה שהאינטרס היהודי עשוי להיות שונה מהאינטרס הבריטי. החיילים העברים מארץ ישראל שירתו בצבא הבריטי, ההנהגה הציונית שקדה על שדרוג מעמדן של היחידות העבריות ועל הקמת ״הבריגדה היהודית״. שליחי הסוכנות קיימו קשר הדוק עם המודיעין הבריטי. ראש השליחים האלה, טדי קולק, היה רשום בשירות המודיעין הבריטי כסוכן מטעמו. שליחו של קסטנר היה רק עלול לקלקל את מערכת היחסים החמימה והאינטימית הזאת.
על רקע פרשה זו פרצו חילוקי הדעות הראשונים בין תמיר וביני.
למען הגילוי הנאות: יחסי העבודה ההדוקים בינינו לא השתקפו מעולם ביחסים