האישיים. לא ביקרנו איש בבית רעהו אלא לצורכי עבודה. ההבדל בינינו היה גדול מדי. אני זוכר שכאשר היינו בסלון ביתו, ב״שכונת ותיקים״ ברמת גן, לא הרחק מבית גיסו, אורי צבי גרינברג, היינו מתלוצצים - רחל ואני - על התמונות התלויות על הקיר: צבי בעל קרניים מפוארות ליד נחל ביער ירוק, מן הסוג שהורינו היקים היו קוראים לו בבוז תהומי ״קיטש״. רות, אשתו, לא הסתירה את אי־הנחת שלה מהחיבור בינינו. היא רצתה שבעלה ישתייך לחברה המכובדת, ואני הרי הייתי רחוק מאוד מהחברה הזאת.
המערכת הבינלאומית המסובכת שהשפיעה על פרשת קסטנר לא עניינה את תמיר. הוא לא היה אדם מעמיק, והשכלתו הכללית היתה מוגבלת למדי. הוא היה טכנאי משפטי ואיש יחסי ציבור, הרבה יותר מאשר הוגה דעות. השקפת עולמו היתה פשוטה, שלא לומר ילדותית. אני זוכר את הפתעתה של רחל(שהעריכה אותו אחרת ממני) כשהתפתחה בינה לבין תמיר שיחה על התרשמויותיהם ממוזיאון הוויקינגים באוסלו. רחל היתה נפעמת מההוד ומהכוח של הספינות והפסלים. תמיר הזדקף והכריז: ״אבל לנו היו המכבים!״
כעורך דין, היתה שאיפתו העיקרית של תמיר לנצח במשפט, כלומר - להביא לזיכוי הנאשם גרינוואלד, שפירושו היה הרשעת קסטנר. אך לא פחות רצה להיפרע מההנהגה הציונית, שהלשינה עליו בשעתו וגרמה לשליחתו למאסר באפריקה. אמנם לא קסטנר ולא משה שרת היו הנאשמים במשפט, אך תמיר אחז בשני הקצוות של המקל ורצה בהרשעה הציבורית של שניהם כאחד. המכנה המשותף היה, בעיניו, שיתוף הפעולה. קסטנר ואנשיו שיתפו פעולה עם הנאצים, משה שרת ואנשיו שיתפו פעולה עם הבריטים. אלה ואלה - בוגדים.
בשיא המשפט השתכנעתי ששום דבר טוב לא יצא ממנו: אולם בית המשפט אינו במה טובה לבירור אמת היסטורית. שולטים בו דיני ראיות נוקשים. אי־אפשר להביא בו את כל החומר הרלוונטי, ולעומת זאת עולה בו הרבה חומר שאינו רלוונטי כלל להתרחשויות ההיסטוריות. לכן כתבתי מאמר ובו הצעה מהפכנית: להפסיק את המשפט בשלב הזה ולמנות במקומו ועדת חקירה של היסטוריונים, שתחקור את האירועים.
אחת הפגישות ששכנעו אותי שהעניין הרבה יותר מדי מסובך מכדי שיתברר בבית המשפט היתה עם יואל ברנד. זה היה בעיצומו של המשפט. הוא בא אלי הביתה וסיפר לי את סיפורו בפרטי פרטים. הוא היה איש רגיל, שהמקרה העיוור הטיל עליו ברגע היסטורי משימה על אנושית. ״איש צנוע בעל שיגעון גדלות״, סיכמתי את התרשמותי באוזני רחל אחרי הפגישה. הוא לא התיימר להיות יותר