מאשר אדם מן השורה, אך היה מודע מאוד לחשיבות התפקיד שהוא מילא, ולבו היה מר על מי שהכשילו את משימתו.
מובן שהצעתי למנות ועדת חקירה לא התקבלה. שני הצדדים ביקשו ניצחון משפטי, והיתה לי ההרגשה שהאמת האובייקטיבית לא היתה בראש מעייניו של איש מהם.
רגע המפנה במשפט בא בעת עדותו של קסטנר, שנמשכה כמה ימים.
מצד תמיר היתה זאת בעיקר ״משימת דיג״, כפי שאומרים באנגלית. לא היה לו עדיין שום מידע ממשי שיכול היה להטות את הכף נגד קסטנר. הוא עשה מאמצים נואשים להשיג מידע. באחד הימים גילה לי בסוד שעשה מעשה חמור מאין כמוהו ונפגש באישון לילה, בקטע חשוך של שפת הים, עם יואל ברנד. מכיוון שברנד היה עד מטעם התביעה, ולסנגור אסור בהחלט להיפגש עם עדי הצד שכנגד, ניתן היה לשלול את רישיון עריכת הדין של תמיד על מעשה זה, אילו נתגלה הדבר.
העדות של קסטנר התנהלה תחילה בעצלתיים. תמיר המטיר עליו שאלות כדי להתיש ולבלבל אותו. אחרי כמה ימים ניכרו סימני המאמץ על פניו של העד, שהחל מאבד את הביטחון העצמי המוחלט שאפיין אותו תמיד.
כאשר נחקר קסטנר קודם לכן על ידי התובע, הגישה התביעה באמצעותו חבילה גדולה של מסמכים. זהו הנוהל המקובל: כל צד במשפט מבקש להגיש באמצעות העדים שלו את המסמכים האמורים לעזור לעניינו. הפרקליט מגיש את המסמכים לעד, העד מאשר את נכונותם, לצד השני ניתנת ההזדמנות לעיין בהם ולהתנגד להגשתם לשופט. לתמיד היתה תפיסה מהירה באופן יוצאת מן הכלל. די היה לו להעיף מבט חטוף במסמך כדי לעמוד על תוכנו - תכונה מבורכת שכמוה מצאתי אחר כך אצל יועץ משפטי אחר שלי, אמנון זכרוני. (לי, למרבה הצער, חסרה תכונה זו לגמרי.) כשתמיר עלעל בחיפזון בערמת הניירות, צד את עינו מסמך מסוים, אך מבלי להניד עפעף הודיע שאינו מתנגד להגשת המסמכים. במסמך זה דיווח קסטנר לאליעזר קפלן, שר האוצר הראשון במדינה, על עדות שמסר אחרי המלחמה בנירנברג לטובת קצין בכיר באס־אס, שטאנדרטנפיהרר(דרגה מקבילה לתת־אלוף), קורט בכר, ששימש כראש המחלקה הכלכלית של האס־אס.
אחרי כמה ימים של חקירת שתי וערב הציג תמיר לקסטנר המותש שאלת תם: ״נכון שכל קציני האס־אס הבכירים הם פושעים?״
״כמובן,״ השיב קסטנר.
״ולכן כל מי שעוזר להם להימלט מעונש הוא פושע?״