״כן, בוודאי,״ השיב העד.
״ואתה לא עזרת אף פעם לפושע כזה?״
נדמה לי שכאן הבין קסטנר שנכנס למלכודת. אבל כבר לא היתה לו ברירה. ״לא!״ אמר בשפה רפה.
אז שלף תמיר את הנייר מתוך הערמה, נפנף בו באוויר וקרא: ״אם כן, איך אתה מסביר את העובדה שמסרת בנירנברג עדות לטובת קצין אס־אס בכיר?״ באולם הושלך הס. קסטנר החוויר. השופט, בנימין הלוי, נטל את המסמך ועיין בו. אחרי דקות ארוכות הוא הרים את עיניו הכחולות הגדולות ונעץ בקסטנר מבט מצמית.
עד לאותו רגע התייחס הלוי לתמיר, כאמור, בזלזול בולט. בעיניו היה, כנראה, עורך דין קטן ורודף פרסומת, המתנכל למנהיגים מכובדים ולממסד כולו. בן רגע שינה את דעתו מן הקצה אל הקצה. הוא הפך לחסיד של תמיר, ולמעשה השתעבד לו לגמרי עד סוף ימיו.
הלוי היה איש מיוחד במינו. הוא היה גרמני במוצאו ובאופיו - אדם ישר כסרגל, והיושר שלו לא היה כרוך בחוכמת חיים או בחוש הומור. יושר זה היה מסוגל להביאו למקומות קיצוניים מאוד, מבלי שייבלם בדרך. עיניו הגדולות הביעו תמימות, שיכלה להיות מסוכנת. היה בה משהו פנאטי, בלתי־מתפשר, שהתבטא - גם לטובה וגם לרעה - בכמה ממשפטיו המפורסמים. איכשהו הזכיר לי לפעמים את אנשי האינקוויזיציה הספרדית, שלא היו בהכרח מפלצות אכזריות, כפי שהם מצטיירים אצלנו, אלא דווקא אידיאליסטים. לפי אמונתם, ההוצאה להורג בשריפה של כופרים היתה הדרך היחידה להציל את נשמותיהם מירידה לגיהינום נצחי. כך, האמינו, מיטהרת נשמתם, וכך מובטחות להם הגאולה והישועה בעולם הבא.
באותו רגע אומלל, כאשר עלה שמו של קורט בכר, הוכרע גורלו של קסטנר.
אני משוכנע שכבר אז גמלה בלבו של הלוי ההחלטה לתת את פסק הדין, שבו קבע, בנימה תנ״כית יוצאת דופן, שקסטנר ״מכר את נשמתו לשטן״.
פרשת בכר נותרה סתומה. גם כאשר בוטל פסק דינו של הלוי על ידי בית המשפט העליון, וקסטנר טוהר אחרי מותו מכל שאר ההאשמות שהוטחו בו, לא הסכימו השופטים לטהר אותו מן הטענה הזאת: שהעיד לטובת פושע מלחמה בכיר. לדעתי לתעלומה - מדוע בכלל התנדב להעיד לטובתו של בכר - יש פתרון די פשוט, הטמון בעובדות הגלויות: קסטנר מסר עדות לטובת בכר ודיווח על כך