ושהסוכנות השתמשה בו לצרכיה - אולי לרכישת נשק לארגון ההגנה, אולי למבצע ההעפלה, אולי לצורכי מפא״י, מפלגתו של קפלן.
זוהי השערה. אין לי הוכחה לנכונותה. אך אם זה נכון - ואני משוכנע שזה נכון - זה מסביר מדוע תמך הממסד בקסטנר, ומדוע קסטנר שמר על הסוד עד יומו האחרון. חסידי תיאוריית הקונספירציה, אלה המאמינים עד היום שקסטנר נרצח על ידי השב״ב, יכולים לראות בכך מניע לרצח. הממסד היה בוודאי מעוניין להשתיק את קסטנר ולמנוע ממנו לגלות פרשה זו, שרבים היו רואים בה עסקה מבישה.
וזה נוגע גם לפרק הבא של חלקי בפרשה.
מיד אחרי מתן פסק הדין המזעזע של הלוי התקשרתי עם קסטנר וביקשתי להיפגש עמו. הוא נענה, וקבענו פגישה בשבת הקרובה אחר הצהריים, בביתו בשדרות עמנואל בתל אביב.
הסכמת קסטנר לקבל אותי עשויה להיראות כמוזרה בעיני אנשים שנכנס להם לראש ש״העולם הזה״ הסית נגד קסטנר ותיאר אותו כפושע. אלא שזה רחוק מן האמת. לא זו בלבד שבמהלך המשפט הצעתי להפסיקו ולמנות ועדת חקירה לחקירת הפרשה, אלא שגם השתדלתי להתייחס אל הפרשה באופן ענייני. במהלך המשפט נבחר קסטנר על ידי ״העולם הזה״ כאיש השנה תשט״ו(1955) ונימקתי את הבחירה במאמר ארוך, שהשתרע על כמה עמודים. אני מרשה לעצמי לקבוע כי מי שיקרא מאמר זה כיום יופתע מן האובייקטיביות שלו.
עצם הזמנתי לביתו מעידה על כך שקסטנר נתן בי אמון ולא ראה בי אויב. באתי אליו בשעה היעודה. אמרתי לו גלויות: אין לך ברירה. אתה לוחם עכשיו על חייך. אחרי מה שאמר עליך השופט הלוי, אתה מוכרח לגלות את האמת. זה או אתה או הם: או שאתה היית בסדר והמנהיגות הציונית אשמה, או שהמנהיגות היתה בסדר ואתה אשם.
אחרי התלבטות קשה, נראה לי שקסטנר השתכנע. הבטחתי לו שלא אפרסם מילה מהדברים שיאמר לי מבלי לקבל את אישורו מראש.
הוא התחיל להכתיב לי את גרסתו. הבאתי איתי את מכונת הכתיבה הקטנה שלי, הכנסתי לתוכנה נייר ותקתקתי את הדברים ישר מפיו. זה היה מרתק. במהלך הכתיבה התחילה החשכה לרדת, אך לא קמתי להדליק אור. פחדתי שמא יתפוגג הקסם. מילאתי שניים־שלושה עמודים, שבהם תיאר את ראשית פעילותו, אך לא הגענו עדיין לפרשת המשא־והמתן עם אייכמן, כאשר צלצל הפעמון בדלת.