לחדר פרצה חבורה של הונגרים, חבריו של קסטנר בעיתון ״אויקלט״, שהיה מקורב למפא״י. הם התחילו להתווכח עם קסטנר בלהט, בשפה ההונגרית. לא הבנתי, כמובן, מילה. אחרי דין ודברים נראה שקסטנר נכנע. הוא הושיט את ידו בתנועה עייפה ואמר לי: ״תן לי בבקשה את העמודים שכתבת. אני לא יכול לפרסם את זה.״ ניסיתי להתווכח, אך הוא אמר לי: ״החברים שלי צודקים. אם אפרסם את מה שיש לי להגיד, אני אמחץ בין הממשלה מצד אחד ותמיר מהצד השני.״
החזרתי לו את העמודים. ייתכן שבאותו רגע הוא חתם על גזר דין המוות שלו.
במארס 1957 סערה הארץ סביב החלטתו של דוד בן־גוריון להחזיר למצרים את רצועת עזה, שנכבשה חמישה חודשים לפני כן במלחמת סיני. בלילה הראשון של המבצע, ב־29 באוקטובר 1956, רצחה יחידה של משמר הגבול עשרות אזרחים ערבים, גברים, נשים וילדים, בפשע שהזכיר את מעשי האס־אס. אחרי שהתגלו הדברים בעקבות מערכה ציבורית - שבה מילא ״העולם הזה״ תפקיד מרכזי - הועמדו הרוצחים לדין צבאי. אב בית הדין היה בנימין הלוי, שגויס לצורך זה לצבא, ובפסק דינו טבע שוב את אחד ממשפטיו הנחרצים: יש פקודות בלתי־חוקיות בעליל, שעליהן מתנוסס ״הדגל השחור של אי־החוקיות״.
ב־4 במארס, כאשר הסערה סביב הנסיגה מעזה היתה בשיאה, נורה קסטנר בפתח ביתו. הוא פרפר בבית־החולים כעשרה ימים עד שמת.
מיד עם היוודע הדבר קרא לי תמיר לפגישה. הוא היה חיוור כסיד. בפעם הראשונה ראיתי אותו פוחד ממש. ״השב״ב יאשים אותנו ברצח,״ אמר. ״אנחנו צריכים להתכונן לזה.״
ישבנו וניתחנו את הרצח. חשדנו שהשב״ב (אז קראנו לו עדיין ״שין־בית״) עומד מאחורי המעשה. חשד זה העמיק בימים הבאים. היורה, צעיר בשם זאב אקשטיין, נתפס מיד, והתברר שהופעל על ידי השב״ב, ששלח אותו לקבוצת המחתרת שהחליטה לרצוח את קסטנר. השותף השני לרצח, דן שמר, ששימש כנהג, היה איש משמר הגבול. הרבה פרטים קטנים הצביעו לאותו הכיוון. והיתה, כמובן, שאלת השאלות: מי היה מעוניין להשתיק את קסטנר? בעקבות שיחתי עם קסטנר עצמו ידעתי שאילו פתח את פיו, יכול היה לגרום נזק עצום להנהגת מפא״י.
במאבק הציבורי החריף שהתפתח, הצגתי מעל עמודי ״העולם הזה״ שורה ארוכה של שאלות, שהתשובות עליהן הובילו כולן לכיוון אחד: שירות הביטחון הוא החשוד העיקרי. בין השאר שאלתי איך יכול לקרות שהשב״ב שולח סוכן