הפצצה הראשונה התפוצצה בדצמבר 1952. המערכת שכנה אז במרתף של הבית ברח׳ גליקסון 3, ואלמונים הניחו את המטען בלילה על אדן אחד החלונות (הצד האחורי של המרתף פנה לחצר).
באותה שעה היתה המערכת אמורה להיות נטושה, אך לא כך היה. דוש, הקריקטוריסט שלנו, היה שם ונפצע בעינו. את זאת פרסמנו, אך לא גילינו לקוראינו כי הוא לא היה שם לבדו. יחד עמו היתה עובדת אחרת של המערכת, עורכת התשבצים - צעירה יפה, שדוש ניהל עמה רומן שגם אנחנו לא ידענו עליו. מכיוון שהיה נשוי, שימשה להם המערכת כמקום מפגש. זה הסביר לנו בדיעבד מדוע מצאנו באחד הבקרים שהזכוכית על אחד משולחנות הכתיבה נשברה באופן מסתורי.
דוש היה עוף מוזר. הוא בא אלינו מהונגריה דרך פאריס, שם התנדב לצייר קריקטורות לעיתון של לח״י. העיר היתה אז מלאה באינטלקטואלים שמאלנים, שאלילם היה ז׳אן־פול סארטר. אז גם דוש היה שמאלני. הוא בא אלי בשבועות הראשונים של ״העולם הזה״, וכאשר הראה לי את הקריקטורות שצייר בפאריס קיבלתי אותו בו־במקום לעבודה כפולה: עורך גראפי וצייר קריקטורות. תוך זמן קצר יצא לו שם בכל הארץ.
מעולם לא היה בינינו ויכוח על הקו הפוליטי. אני חובב קריקטורות, ורואה בהן מכשיר חשוב של הסברה פוליטית. אפשר לומר שאני קריקטוריסט מושבע שאינו יודע לצייר. כבר בבית הספר הציור היה בין המקצועות החלשים ביותר שלי, יחד עם זמרה והתעמלות. אני דומה לאיש בבדיחה שאמר: ״עמדתי להתקבל כזמר באופרה, אבל דחו אותי מפני שאין לי קול.״ לדוש, ולבאים אחריו, נתתי הרבה מהרעיונות שהם ביצעו. הקריקטורה שאני גאה עליה ביותר הראתה מפה של אגן הים התיכון המזרחי, כשיד ארוכה, המחזיקה במספריים, יוצאת מיוון