וחותכת את ארץ ישראל מתוך המזרח התיכון כדי להעבירה למקום מתאים יותר באירופה - חלומם של רבים וטובים במדינה.
אני מספר זאת מפני שדוש הפך לאחר מכן לאיש הימין. ייתכן שזה היה טבוע בו מלכתחילה. לצד אפרים קישון ויוסף לפיד, הוא היה אחד מ״שלושת ההונגרים״ שהיו כולם ימנים קיצונים. אחרי שנפרדנו התקבל לעבודה כקריקטוריסט של ״מעריב״, והיה לו חלק לא קטן בחיזוק הנטיות הימניות במדינה.
אבל גם כש״העולם הזה״ הפך אותו לקריקטוריסט מס׳ 1 במדינה, הוא שנא את המקצוע הזה. בסתר לבו שאף להיות סופר. פעם הראה לי סיפור קצר שכתב על חוויותיו בהונגריה בימי השואה. הוא צורף לקבוצה של יהודים במצעד מוות, ובאחת החניות הסתתר במתבן. הנאצים חיפשו אחרי הנעדרים, ואחד מהם עלה למתבן וצעק: ״אתה שם, קום!״ לפני שדוש הספיק להתרומם, קם יהודי אחר והובל בחזרה לשיירה. דוש הספיק לברוח. הוא טען שזה אכן קרה לו. אבל שמעתי לאחר מכן אותו סיפור גם מפי אחרים. על כל פנים, שאיפתו להיות סופר מכובד לא התגשמה, והוא נשאר קריקטוריסט פופולרי עד סוף ימיו.
מעולם לא התגלה מי שם את הפצצה הראשונה הזאת. הטענה הרשמית היתה ש״מלכות ישראל״, שנודעה יותר בכינויה ״מחתרת צריפין״, היא שהניחה אותה. ״מלכות ישראל״ היתה קבוצה לאומנית קיצונית בהנהגת עורך הדין יעקב חרותי, מאנשי לח״י ומומחה לחומרי נפץ. פקפקנו בטענה זאת אז, ואני מפקפק בכך גם עכשיו. מלחמתנו העיקרית היתה במשטר של בן־גוריון, ובייחוד ב״שין־בית״ (שב״ב). חשדנו ש״מנגנון החושך״ הטמין את הפצצה.
באחד הלילות של סוף שנת 1953 עוררה אותי אמי בבהלה ואמרה שקורה משהו מוזר לאבא. מיהרתי למיטתו, ושמעתי אותו מחרחר חרחור של מוות. רצתי לרופא, שגר קרוב, והוא הזריק לאבי סם החייאה. לשווא. אבי מת. בן 65 היה במותו. טיפלתי בסידורי הקבורה שלו. לא בכיתי. אבי היה בעיני אדם ראוי להערצה, אבל מה שמת - מת.
במשך זמן מה ניהלה אמי את המכבסה לבדה, בעזרת עובד שכיר. המראה של האישה הלא צעירה (היא היתה בת 59 במות אבי) הרוכבת על הקטנוע שלה היה מוכר וידוע בתל אביב של אותם הימים.
המשכתי לגור בחדר הקטן מאחורי המכבסה עוד זמן מה, ואז - כפי שכבר הזכרתי - הוצע לי לעבור לצריף של ״אייק״ אהרונוביץ׳ ביד אליהו. באחד מהם