גר נמרוד אשל עם אשתו הנחמדה, ברכה, צברית מהסרטים. אייק - רב חובל יצחק אהרונוביץ׳, הקפטן של ״אקסודוס״ וממנהיגי מרד הימאים - לא גר בצריף שלו, והציע לי לשכור אותו זמנית. קפצתי על המציאה. גרתי שם חודשים אחדים ומשם עברתי לצריף אחר, ברחוב הירשנברג (לא רחוק מדיזנגוף, בין גורדון ושדרות קק״ל, כיום שדרות בן־גוריון). קיבלתי אותו ״בירושה״ מדיירו הקודם, יגאל מוסינזון. שכנתי שם היתה השחקנית אלישבע מיכאלי. תמיד היתה לי דעה טובה עליה, אך היחסים בינינו הסתכמו ב״שלום, שלום״. כעבור הרבה שנים, אחרי שהיגרה לארצות הברית, נדהמתי לקרוא בריאיון שנתנה, שאחד הדברים המעטים בארץ שהיא מתגעגעת אליהם זה אני, שכנה לשעבר.
כשנה לאחר הפצצה הראשונה, בראשית דצמבר 1953, נפלנו קורבן להתנקשות חמורה אחרת. עבדתי כרגיל עד מאוחר בערב (תמיד שנאתי לעבוד בבוקר) ויצאתי מהמערכת קרוב לחצות. הג׳יפ שלי חנה ברחוב החשוך. משום מה לא הצלחתי להתניע אותו. חזרתי למערכת וביקשתי משלום כהן, שגם לו היה ג׳יפ, לצאת ולתת לי דחיפה.
נכנסתי לג׳יפ שלי, ואז שמעתי המולה. קבוצה של צעירים תקפה את שלום לפני שהספיק להיכנס לג׳יפ שלו והלמה בראשו בידית של טורייה. הוא צנח ואיבד את הכרתו. אז פנו הצעירים אלי וניסו לגרור אותי מהג׳יפ. תוך כדי כך הלמו בידיות של טוריות בכל איבר שהיה חשוף. אך לא קל להוציא אדם מג׳יפ שיש לו גג, כשהוא נאחז בהגה ובדפנות. התנגדתי בכל כוחי, וכנראה גם צעקתי. שכנה בבית סמוך - אשתו של ח״כ יוסף שופמן מתנועת החרות - יצאה למרפסת, ראתה מה קורה והתחילה גם היא לצעוק.
כמה עשרות מטרים משם, ליד אולם התיאטרון ״אהל״, המתינה באותה שעה קבוצה של צנחנים לאוטובוס שהיה אמור להחזיר אותם לבסיס. לשמע הצעקות רצו לקראתנו, והתוקפים ברחו. קשה לדעת מה היה קורה אילו הצליחו להוציא אותי מהג׳יפ - האם התכוונו לשבור לי את העצמות? לחטוף אותי? משהו גרוע מזה?
אמבולנסים הביאו את שלום ואותי לבית החולים ״הדסה״ ברחוב בלפור. שם נקבע ששלום סובל מזעזוע מוח, ואילו לי נשברו האצבעות בשתי הידיים. חטפתי גם מכה באף. שלום אושפז, ואני שוחררתי אחרי שנחבשתי בגבס. עד היום אני טוען שהאצבעות שלי עקומות בגלל אותה תקרית.
ניסינו לנחש מי עשה זאת. החשדות פנו לכמה כיוונים. כחודש וחצי לפני כן, ב־14 באוקטובר, אירע הטבח בכפר קיביה, כאשר יחידה 101 של אריאל שרון רצחה כ־60 נשים, גברים וילדים, כנקמה על רצח אישה וילדיה בידי ״מסתננים״.