מתחנו על כך ביקורת. כיום הביקורת הזאת נראית רפה, אך באווירת הימים ההם היא נראתה חריפה וחריגה לגמרי. שרון הכחיש תמיד שהיתה לו יד בהתנפלות עלי. כך גם ״ג׳יבלי הקטן״, איש היחידה 101, שדמה לאחד התוקפים, ושפגשתי אותו לאחר מכן לעתים קרובות במסיבות.
ברשימת החשודים שלי היה גם שמעון פרס. מה הביא אותי לחשוד בו? כמה שבועות לפני כן ביקשו אותי לבוא ולהיפגש עם המנכ״ל החדש של משרד הביטחון. נפגשנו במשרדו של ראש הממשלה בתל אביב, ששכן בבית גרמני קטן בקריה. לא הכרתי את פרס לפני כן. אנחנו בני אותו הגיל (לימים, בשיחת אקראי בשירותים של הכנסת, הסתבר לי שהוא מבוגר ממני בחודש). בפגישה ראשונה זו לא נוצרה בינינו כימיה, והאנטיפתיה בינינו רק גברה במשך השנים.
במהלך השיחה גילה לי פרס את מטרת הזמנתי: נודע לו שאני עומד לפרסם חקירה על הטבעת אוניית המעפילים ״פטמה״ בידי אנשי ההגנה בנמל חיפה בספטמבר 1940. ואכן, קיבלנו סדרה של תצלומים על המעשה, שהיוו סקופ עיתונאי. האחראים לפיצוץ, שבו נהרגו למעלה ממאתיים נוסעים, ועוד כ־50 אנשי צוות וחיילים בריטים, פנו לפרס וביקשו דרכו שאגנה את החקירה, ״כדי שלא לפתוח פצעים ישנים״. ההרג ההמוני נגרם בשל טעות בחישוב כמות חומר הנפץ שהוטמן באונייה, במטרה למנוע את גירושם של נוסעי האונייה לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי.
הבטחתי לחשוב על כך, ובסוף עשיתי פשרה עם עצמי: פרסמנו את התמונות עם הסברים קצרים, אך לא את החקירה עצמה. אחרי ההתנפלות עלינו התעורר החשד שאנשי פרס ביצעו אותה כנקמה.
כמה שבועות אחרי ההתנפלות אמר לי העורך הגראפי שלנו, אורי סלע, יורשו של דוש, ש״גנדי״, הלוא הוא רחבעם זאבי, מבקש להיפגש איתי בחשאי בביתו. יעל, אשתו של גנדי, היתה בת דודתו של סלע. גנדי, נדמה לי, היה אז סגן־אלוף, והיה ידוע כאוהד מושבע של ״העולם הזה״, אף שהיו לו דעות ימניות קיצוניות. יחסים דו־ערכיים אלה שררו בינינו עד מותו. פשר החשאיות התגלה חיש מהר. גנדי גילה לי בסוד שאת ההתנפלות עלי יזם משה דיין, אז אלוף פיקוד הדרום, על רקע הידידות שלי עם בתו, יעל. הוא חשד שאני משתמש ביעל, שהיתה אז מתבגרת בת 14, כדי להוציא ממנה סודות ביטחוניים.
התעלומה לא פוענחה מעולם. עד היום לא הודה איש במעשה, ואיש לא הזדהה כאחד המתנפלים.