לאותה התנפלות היתה תוצאה שיוזמיה בוודאי לא חלמו עליה. באותו ערב עמדתי להיפגש עם רחל גרינבאום, צעירה בת 22, בבית קפה בכיכר דיזנגוף. השעה המאוחרת התאימה לשנינו - אני הייתי עסוק בעבודה, ולה היתה פגישה קודמת עם מחזר אחר. כשלא הגעתי לפגישה, חשבה שאני מתעכב בעבודה והחליטה לגשת בעצמה למערכת הסמוכה. בפתח המשרד היתה התקהלות. סיפרו לה שזה עתה לקחו את אורי אבנרי באמבולנס ל״הדסה״. היא מיהרה לשם.
אדם שאצבעות שתי ידיו שבורות אינו מסוגל לעשות כמעט שום דבר לבדו לא לאכול, לא להתקלח, ובוודאי לא לכתוב במכונת כתיבה. שאלתי את רחל אם היא מוכנה לבוא לגור איתי במשך כמה ימים ולעזור לי. היא הסכימה מיד ונכנסה לגור בצריף ברחוב הירשנברג. ה״כמה ימים״ נמשכו יותר מחמישים שנה, עד מותה. זכור לי שסיפרתי לה, כבדרך אגב, שאבי נפטר עשרה ימים קודם לכן. היא נדהמה מן הנימה העניינית, הכמעט יבשה, שבה דיברתי על מותו.
את רחל הכרתי שוב ושוב, ובכל פעם כאילו בפעם הראשונה. ב־1946, בתקופת ״במאבק״, נערכה אחת הפגישות של הקבוצה בחדרה של אחת החברות. השותפה שלה לחדר היתה בתו של בעל הדירה, נערה יפה בת 15, שבהחלט משכה את עיני. לא ראיתי אותה שוב אלא כעבור חמש שנים, כשהייתי כבר עורך ״העולם הזה״. המערכת רצתה אז להרגיל את הפרסומאים לסוג חדש של מודעות בסגנון מערבי, והחלטנו להכין כמה מודעות לדוגמה. מכיוון שלא היו אז דוגמניות מקצועיות, ביקשתי מידידי מיקו אלמז לעזור לי. מיקו, כבר סיפרתי, ייסד בימת חובבים בשם ״תיאטרון זירה״. הסתובבו שם תמיד צעירות יפות שרצו להיות שחקניות. ביקשתי שישכנע אחת מהן להצטלם בשבילנו. זאת היתה רחל גרינבאום. פיקחתי על הצילומים בחוף הים של תל אביב, ובסיומם הצעתי להביא אותה הביתה על האופנוע שלי. בחול הטובעני של שפת הים התהפכנו. למרבה המזל, הפגיעה שנגרמה לרחל היתה קלה.
זמן מה לאחר מכן היינו שוב זקוקים לצעירה יפה, ושוב פנינו למיקו. ניסינו אז להפתיע את הציבור במבצעים בלתי־שגרתיים, שאחד מהם היה ״מבצע חלום״. כדי לתת למבצע דחיפה, יזמנו בעצמנו את אחד החלומות: שאיפה של חיילת לבלות יום במלון פאר.
הבאנו את רחל למלון המפואר ביותר באותם הימים - מלון ״השרון״ בשפת הים של הרצליה - וצילמנו אותה ביום של כיף. הכתבה הופיעה על שני עמודים, ותצלום החיילת המאושרת הופיע גם על השער. הרמטכ״ל, יגאל ידין, שכבר היה אויב מושבע שלנו, החליט ללמד אותנו לקח על חשבון החיילת הצעירה. רחל