קיבלה הודעה על העברתה ממחנה המטכ״ל בתל אביב למחנה קסטינה בדרום (קריית מלאכי הנוכחית). היא ניצלה מגורל זה רק תודות לאחד ממפקדיה, שהתנגד לעונש ומצא לה מקום בשלישות בתל אביב.
ביום העצמאות של 1951 או 1952 נערך מופע צבאי גדול באצטדיון רמת גן. הצבא, שהיה אז סקסיסטי מאוד, גייס את חיילותיו היפות ביותר כדי לשרת כסדרניות. כעורך ״העולם הזה״ זכיתי להזמנה, והחיילת רחל גרינבאום הובילה אותי ברוב כבוד למקומי.
פגשתי אותה שוב ב״תיאטרון זירה״, שהציג מחזה שכתבתי על ״שועלי שמשון״. היא היתה עדיין חיילת במדים. אחרי ההצגה התפתחה בינינו שיחה, שהתגלגלה איכשהו לשאלה בן כמה אני. התערבתי איתה על גילי, והסכמנו שתיתן לי נשיקה על כל שנה של טעות. זאת היתה התערבות בטוחה מצדי: נראיתי תמיד הרבה יותר צעיר מכפי גילי האמיתי. הייתי אז בן 29. היא ניחשה שאני בן 25. קבענו פגישה כדי לפרוע את החוב.
כך התחלנו ״לצאת קבוע״. בשבתות לקחתי אותה לטיולים באופנוע, בדרך כלל למקום שכבר אז חיבבתי מאוד: עין כרם, שהיתה הרבה יותר מיוערת מכפי שהיא היום. יחסים אלה נמשכו עד לאותה התנפלות עלי ושבירת הידיים. משה דיין - אם אכן הוא שהיה אחראי לכך - פעל שלא במתכוון כשרכן. חיינו חמש שנים ביחד ״בחטא״. גילינו שאיננו רק מאוהבים, אלא גם שאנחנו מתאימים מאוד זה לזו - הן בגלל הרקע הדומה, הן בגלל שוני גמור באופי. אך היה קשה לי להחליט על נישואים, ושנינו התנגדנו לחתונה דתית. רק ב־1958, כאשר חלה אביה של רחל, רופא ילדים עדין נפש, בסרטן, החלטנו לגרום לו נחת לפני מותו, ונישאנו בחיפזון כדת וכדין בביתו הפרטי של רב ברחוב פינסקר. את המניין שאלנו מהזוג שקדם לנו, ואת הטבעת מן הרבנית. רחל אהבה לספר שביומן שלי היה רשום: ״18:00 - חתונה. 19:00 - ישיבה עם תמיר.״
זו לא היתה התוצאה הבלתי־צפויה היחידה מן ההתנפלות עלי. מכיוון שלא יכולתי לנהוג באצבעות שבורות, ורחל לא ידעה עדיין לנהוג, שכרתי נהג שישמש גם כשומר ראש. בחרתי ב״מוסה הימאי״, גבר חסון וסימפטי, שעבד בעבר בים. במשך כמה שבועות ליווה אותי בכל אשר הלכתי. פעם ביקש ממני טובה. יש לו אח קטן, אמר, הלומד בטכניון אך מבקש מאוד־מאוד להיות עיתונאי. אולי אקבל אותו לשיחה?
נעניתי, כמובן. הופיע צעיר נמוך ורזה, שלא עשה עלי רושם. אך אמרתי לו מה שאמרתי לכל מי שביקש להתקבל אצלי לעבודה: ״הבא לי כמה כתבות לדוגמה.