כאשר הכיר את אריאל שרון עבר אליו והפך לחסיד שוטה שלו. מאותו זמן הפך לצל של ״אריק״, מסור לו בלב ובנפש, ללא תנאי, עד הסוף. בן הטיפוחים שלי הפך לימני קיצוני, אויב כמעט פתולוגי לכל דבר שאני מייצג. גרוע יותר: הכתב הפלילי המעולה הפך לפרשן פוליטי גרוע, בעל השקפה ימנית פרימיטיבית.
באותה תקופה עברתי באופן סופי מהאופנוע למכונית.
אין לי יחס מיני למכוניות, כפי שיש, כנראה, לגברים רבים. בשבילי מכונית היא כלי תחבורה ותו לא.
לפני מלחמת תש״ח למדתי נהיגה במשאית, ועד היום יש לי רישיון נהיגה הכולל משאיות. אך מאז לא נהגתי במשאית.
במלחמה עצמה אמנם שירתי ביחידת ג׳יפים, אך לא נהגתי. מפקדי חשבו שנהיגתי איננה מקצועית דיה, ולא הניחו לי לנהוג. כבר סיפרתי שאחרי המלחמה קניתי אופנוע כבד, רכבתי עליו כשנתיים, נפלתי כמה פעמים - אחת מהן עם רחל, בשפת הים - ואז החלטתי שהתגריתי בגורל די והותר.
המכונית הראשונה שלי היתה ״פורד״ ישנה, מודל T, בצבע שחור, כמובן, שהרי הנרי פורד אמר: ״הלקוחות יכולים לבחור כל צבא שירצו, בתנאי שזה יהיה שחור.״ לא היה הרבה חן למכונית זו, אך היא מילאה את תפקידה.
אחרי ה״פורד״ חזרתי לג׳יפים. היו לי אחדים. על אחד מהם הרכיב הבעלים הקודם קבינה מעץ, שערערה את שיווי המשקל שלה. ערב מלחמת סיני נסעתי לסייר במבצר הצלבני מונפור בגליל. בדרך חזרה אספתי שתי טרמפיסטיות צעירות, ובאחד הסיבובים התהפכנו. הקבינה התרסקה לרסיסים, אך הטרמפיסטיות ואני יצאנו בשלום.
רחל שאלה את הג׳יפ מדי פעם, כשמיהרה לבית הספר. רבים מתלמידיה זוכרים את ״המורה על הג׳יפ״, שהגיעה לבית הספר תמיד בשנייה האחרונה לפני הצלצול. באחת הנסיעות שלי לחו״ל לקחה רחל את הג׳יפ ונסעה לחיפה. היא הזמינה ידיד, סטודנט לרפואה בשם דני גור, לימים מנתח לב מפורסם, לבוא איתה. בדרך התהפכו ליד עתלית. לדני לא קרה דבר, אך רחל לקתה בחירשות באוזן אחת לכל ימי חייה. כשחזרתי לארץ, נבהלתי לראות את אביה בא לקבל אותי בנמל התעופה.
אחר כך, כאשר דב איתן ניהל את ענייני ״העולם הזה״, הוא קנה לי מכוניות אמריקאיות, גם הן מתוצרת ״פורד״. במלחמת ששת הימים נהגתי ב״מוסטנג״, המכונית היפה ביותר שהיתה לי אי־פעם. בספרי ״מלחמת היום השביעי״(שנקרא