בחו״ל ״ישראל בלי ציונים״) סיפרתי שעליתי ביום הראשון של המלחמה ב״מוסטנג״ הלבן לירושלים ועברתי על פני טור ארוך של טנקים ונגמ״שים. ההיסטוריון זאב לקר, שכתב ביקורת על הספר, נאחז בקטע זה, וכל הביקורת שלו הסתובבה סביבו.
במלחמת יום הכיפורים כבר היתה לי מכונית ״סיטרואך צרפתית. ה״סיטרואן״ היתה פלא טכנולוגי, עם מערכת איזון הידראולית, אלא שהיא גרמה לרחל לחלות במחלת ים בכל נסיעה. החלפתי אותה ב״וולוו״, שאותה בחרה רחל. בעיניה הייתי הנהג הגרוע ביותר בעולם, ולכן הייתי זקוק, לדעתה, למכונית יציבה וכבדה. לא חשוב שמאז 1956 לא היתה לי אף תאונה רצינית אחת - שום דבר לא הזיז אותה מדעתה השלילית על נהיגתי. בכל נסיעה איתי ראתה את מר המוות בעיניה.
בעיני הנוסעים הקבועים שלנו זה הפך לבדיחה. בדרך מלטרון מערבה יש קטע ארוך וישר, וכל המכוניות שלי נהגו לדהור בה ב־130 קמ״ש ויותר. זה לא היה תלוי ברצוני. בכל פעם קראה רחל ״תאיט!״ בכל פעם תיקנתי אותה: ״תאט!״
מאז ועד היום אני נוהג במכוניות ״וולוו״, שהתחלפו מדי פעם.
רחל עצמה הפכה לנהגת נלהבת כאשר קניתי לה מכונית ספורט גרמנית קטנה ויפהפייה מדגם ״פרינץ״. היא נהגה בה בכל שנות ה־60, וכאשר הזדקנה המכונית ונאלצנו להיפטר ממנה, רחל הפסיקה לנהוג.
חזרה לפרשת ההתנכלויות האלימות: שתי הראשונות - הפצצה על אדן החלון במשרד וההתנפלות בפתח המערכת - אירעו בחודש דצמבר, החודש שבו גם נפצעתי במלחמה. הרגשתי שעל החודש הזה רובצת קללה. כאשר עברה שנה ושום דבר רע לא קרה בדצמבר, נשמתי לרווחה. הקללה עברה.
אבל לא לזמן רב.
באביב 1955 פתח ״העולם הזה״ בסדרת הגילויים הראשונה בתולדות העיתונות הישראלית: הקמפיין נגד ראש עיריית חיפה, אבא חושי. זה לא היה פרסום חד־פעמי, אלא מערכה שהשתרעה על פני שבועות רבים, כשכל גיליון מכיל גילויים חדשים וחמורים יותר על התופעה שקראנו לה ״חושיסטאך.
חשפנו שחושי, ראש העיר הנערץ של חיפה, הקים שם שלטון יחיד של שוחד והפחדה. בעיר קמה מין מהדורה מקומית של שלטון בן־גוריון במדינה. חושי שלט בעיר ללא מצרים. ראשי ההסתדרות בעיר, ראשי הכלכלה, מפקדי המשטרה והצבא, מועדוני הספורט - כולם סרו למרותו הבלתי־מעורערת. נושא כליו, יוסף אלמוגי, שלט גם ב״פלוגות הפועל״, ששימשו לו כקבוצות אגרוף. את מלוא כוחם של חושי ומרעיו ראינו בימי ״מרד הימאים״.