הקיימת״ (עד היום לא התרגלתי לשם ״שדרות בן־גוריון״. כשאני צריך להגיע לשם אני מבקש מנהגי המוניות להסיע אותי לשדרות קרן קיימת, והם מתחילים לנסוע לכיוון אפקה...) פולה בן־גוריון פתחה את הדלת ואמרה שבנה איננו בבית. היא הציעה לחכות לו, לקחה אותי למטבח והכינה לי תה. תוך כדי כך פטפטה על דא ועל הא. בין השאר השמיצה את ורה ויצמן, אשתו של חיים ויצמן, מתחרהו של בן־גוריון, וטענה שהיא פשוטה וחסרת השכלה - משעשע, מפני שאלה היו בדיוק התארים שרבים הדביקו לפולה עצמה. ורה ויצמן, לעומת זאת, נחשבה ל״ליידי״ וגם התנהגה כך, בניגוד לפולה, שאותה חיבבתי עד סוף ימיה דווקא בשל פשטותה, וגם בשיא המאבק של בעלה בי התנהגה כלפי תמיד בידידות רבה.
לא פגשתי את עמוס בן־גוריון אז, אך לאחר מכן נוצרו בינינו יחסים חיוביים. ״העולם הזה״ הקדיש לו כמה כתבות אוהדות. הוא נשא אישה בריטית לא יהודייה בנישואים אזרחיים, ואנחנו כמובן תמכנו בזכותו לעשות זאת.
אך החקירה שלנו גילתה עסקים בלתי־כשרים של עמוס וידידיו, וחשפה מערכת שלמה של שחיתות בצמרת המשטרה. סהר, המפכ״ל, היה דמות חלשה, איש לא חכם במיוחד, והשלטון האמיתי במשטרה היה בידי עמוס, שהכפיף אותה לגמרי לאינטרסים של מפא״י.
על סהר, אגב, סיפרו את הסיפור הבא: בשעתו היה אחד משומרי ראשו של חיים ויצמן. עם קום המדינה נבחר ויצמן כנשיאה הראשון. ויצמן שהה אז בחו״ל, ובהגיעו לנמל התעופה קיבלה כל צמרת המדינה את פניו. כשראה ויצמן את יחזקאל סהר, המפכ״ל החדש, ולראשו כובע משטרה עטור בקישוטי כסף, שאל ביידיש: ״יחזקאל, איזה מין כובע זה?״
״זהו הכובע של מפכ״ל המשטרה,״ השיב סהר בגאווה.
״ובשביל הכובע הזה לא צריכים ראש?״ שאל ויצמן, שהיה ידוע בשל חוש ההומור הארסי שלו.
החקירה שלנו העמיקה. ידענו שאנחנו נכנסים לשדה מוקשים, והקפדנו שבעתיים על נכונותו של כל פרט. תכננו לפרסם סדרת מאמרים על פני כמה שבועות, כפי שעשינו זה עתה בפרשת ״חושיסטאך. בסוף 1955 התחיל הקמפיין שלנו ועורר רעש גדול. אבל קרה דבר בלתי־צפוי: בדיוק באותו הזמן פרסמה קבוצה בשם ״שורת המתנדבים״ חוברת, שגם בה הועלו טענות של שחיתות נגד צמרת המשטרה.
״שורת המתנדבים״ היתה עוף מוזר. היא התחילה כהתאגדות של קבוצת צעירים שהחליטו לעשות מעשים טובים, מין תנועת ״צופים״ למבוגרים. בין