השאר יצאו לשכונות של עולים חדשים ולימדו את העולים עברית. הממסד נטה לה חסד. ולראיה: כאשר הוענקה לשר החוץ דירת שרד, החליט השר, משה שרת, בהתאם למושגי המוסר הקפדניים של אז, למכור את דירתו הפרטית ולחלק את הכסף בין אגודות שפעלו לתועלת הציבור. את אחת התרומות העניק ל״שורה המתנדבים״.
במרוצת הזמן החליטו אנשי ה״שורה״ שגם המאבק בשחיתות הוא מעשה טוב. ייתכן שלמערכות שניהל ״העולם הזה״ נגד השחיתות, והאווירה הציבורית שנוצרה בעקבותיהן, היתה השפעה על החלטה זו. החוברת הראשונה שלהם עסקה בפרשה שבה היו מעורבים עמוס בן־גוריון וכמה מידידיו.
עמוס לא היה טיפש. הוא הבין שעליו להגיש תביעת דיבה, אך לא רצה להגישה נגד ״העולם הזה״. הוא ידע שהחוקרים המנוסים שלנו דאגו לגבות את האשמותינו בהוכחות מוצקות. לכן הגיש תביעה נגד ״שורת המתנדבים״, שהיתה חסרת כל ניסיון בתחום זה.
היינו במצוקה. ידענו שהציבור לא יבחין בין טענות ״העולם הזה״ לטענות ״שורת המתנדבים״, ושאם ה״שורה״ תפסיד במשפט תהיה לכך השלכה גם עלינו. לקחתי את הג׳יפ שלי ונסעתי לביתו של האיש הקובע ב״שורה״, אליקים העצני, בקריית יובל בירושלים, כדי לשכנעו לתאם את המהלכים שלנו.
העצני התפרסם לימים כאחד מראשי המתנחלים, אדם בעל דעות ימניות קיצוניות ביותר. גם אז היה ברור שהוא רחוק מדעות ״העולם הזה״. אבל הנסיבות הכריחו אותנו לשתף פעולה. בשיחה ארוכה שכנעתי אותו - לא בקלות - למנות את שמואל תמיר כפרקליטו. כך קרה ש״משפט קסטנר״ ו״משפט שורת המתנדבים״ התחרו זה בזה והתנהלו באותן השיטות. תמיר ניהל את המערכה המשפטית, ואני את המערכה הציבורית.
כבר אמרתי שתמיר היה גאון ביחסיו עם עיתונאים. זה התגלה ביום פסק הדין. ״שורת המתנדבים״ לא הצליחה להוכיח את האשמותיה והפסידה בגדול. אך ברגע שהשופט הכריז על פסק הדין חטף תמיר את התיק, בטענה שעליו לעיין בו מיד כדי להכין ערעור, והחזיק בו בידיו בכל השעות הבאות. העיתונאים שצבאו עלינו כדי לקבל ציטוטים מפסק הדין לא יכלו להגיע לתיק, ותמיר קרא להם מתוך המסמך רק את המשפטים שהיו נוחים לנו - כמו המילים שבהן מתח השופט ביקורת על עדותו של המפכ״ל סהר. כך נוצר באותו יום הרושם שאנחנו ניצחנו במשפט. רושם זה נותר עד היום.
בשביל ה״שורה״ עצמה היו למשפט תוצאות הרסניות. מייסדי הקבוצה, ביניהם