פרופסורים נכבדים, שדעתם לא היתה נוחה מלכתחילה מההחלטה לטפל בשחיתות ולתקוף את הממסד, התמרדו נגד העצני. בהמשך התפרקה ה״שורה״ ונעלמה כלא היתה.
״העולם הזה״ המשיך במאבק. באחד הימים הופיע אצלי בחור צעיר בשם חי חסידוף, שעבד בארכיון של משרד המשפטים. הוא נתקל שם במסמכים שהעידו על מזימה של המשרד למניעת העמדתו לדין של סהר באשמה של עדות שקר, אותה נתן בשבועה במשפט ״השורה״. פרסמנו את הדברים, והשערורייה היתה גדולה. התוצאה היתה שחסידוף נעצר, הועמד לדין ונידון למאסר - דוגמה קלאסית לאזרח בעל מצפון המחליט לחשוף שחיתות שהוא נתקל בה, מבלי לבקש דבר לעצמו. אגב, אציין כאן שבכל שנות עבודתי ב״העולם הזה״ לא שילמנו אגורה שחוקה אחת למוסרי ידיעות - מדיניות שדבקתי בה מטעמי מוסר, אף שרבים חשבו שהיא בלתי־סבירה.
סוף פסוק: המזימה לחפות על סהר נכשלה, המפכ״ל הועמד לדין בעוון עדות שקר והורשע. בצמרת המשטרה נערך טיהור כללי, עמוס בן־גוריון סולק והמערכה שלנו הוכתרה בהצלחה מלאה. אגב, גם המערכה נגד ״חושיסטאך הצליחה - חושי אמנם לא הודח, אך זוהרו הועם ושלטונו לא חזר עוד למה שהיה קודם לכן.
אחת הפרשיות המסתוריות של שנות ה־50 היתה ״חטיפת אלי תבור״.
תבור היה כתב חשוב שלנו. אורי דן הביא אותו כאשר פרש מהשבועון כדי לשרת בצבא. כמו דן, היה עיתונאי מוכשר וחרוץ. הייתי אורח הכבוד בחתונתו. לימים, כשנוכחתי לדעת ששולה תבור היא רכילאית לא קטנה, הצעתי לה - כפי שכבר סיפרתי - להפוך את התחביב למקצוע ולספק חומר למדור הרכילות שלנו, הראשון בתולדות המדינה, שנקרא ״רחל המרחלת״.
יום אחד, בנובמבר 1957, באה אלי שולה תבור בבהלה רבה. היא סיפרה לי שבעלה, אלי תבור, הכתב הראשי שלנו, נעלם.
החיפושים אחריו העלו חרס. האיש נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. וזה בדיוק מה שקרה.
כעבור כמה ימים חזר אלי, פרוע, נסער, עד שקשה היה להכירו. הוא נראה כמי שעבר טראומה מזעזעת, ומצבו הנפשי היה קשה. בפיו היה סיפור מדהים: הוא נחטף על ידי אלמונים, נלקח לבור שנחפר באדמה באזור הרצליה והוחזק שם ימים ולילות, כשחוטפיו מאיימים על חייו ועל חיי אשתו. הם הזדהו כאנשי ה״שין־בית״ ודרשו ממנו, במכות ובאיומים, לחתום על הצהרה, שבה נאמר שהיה נוכח בישיבות שבהן אני תכננתי להקים מחתרת חמושה, שתפיל את המשטר בכוח הנשק.