הדברים התבססו, כביכול, על פגישות שאכן קיימתי באותה עת. אחרי מלחמת סיני, בנובמבר 1956, התכנסה קבוצה של אינטלקטואלים כדי לחבר את המסמך שנודע בשם ״המנשר העברי״ וליזום את הקמת תנועת ״הפעולה השמית״. אספר על כך בהמשך. הפגישות נערכו בקפה ״הרלינגר״ ברחוב בן־יהודה בתל אביב, ומלבדי השתתפו בהן נתן ילין־מור, שהיה בעבר מנהיג מחתרת לח״י, וכמה עשרות הוגי דעות ופעילים אחרים. לחלק מהן גם הזמנתי את אלי תבור. לא פרסמתי עליהן דבר, כדי שאפשר יהיה בבוא היום לערוך הופעה דרמטית בפני הציבור. אך לא היה להן שום אופי מחתרתי(מי יערוך כנס מחתרתי בבית קפה?...) מובן מאליו שאיש לא דיבר שם על הפלת המשטר בכוח.
תבור נכנע ללחץ ולאיומים, חתם על המסמך המבוקש, ואז שוחרר. מיהרתי ופרסמנו את הפרשה בהבלטה רבה, וכך הפכה אותה ״הודאה״ מטופשת לחסרת ערך. האשמנו את ה״שין־בית״ בחטיפה. ה״שין־בית״ הגיב בהכחשה נזעמת, וטען שלא היתה לו יד בחטיפת אלי תבור, אלא שהיה זה מעשה של בעל קנאי, שתבור התעסק עם אשתו. מעולם לא נמצא שמץ של הוכחה לטענה זו.
פרשת תבור הביאה לשיאים חדשים את העוינות שרחש ראש ה״שין־בית״, ״איסר הקטן״, ל״העולם הזה״ ולי אישית. בעקבות טענתנו שתבור נחטף על ידי ה״שין־בית״ הגישה המדינה אישום פלילי נגד שלום כהן ונגדי, בעוון השמצת השב״ב. הופענו בבית המשפט, חתמנו על ערבות עצמית ושוחררנו, אך נראה ש״מנגנון החושך״ נמלך בדעתו והעניין לא הגיע לדיון משפטי.
הפרשה כולה נותרה סתומה. תבור דבק בגרסתו, וכך גם ה״שין־בית״. כעבור עשרים שנה, כאשר ״איסר הקטן״ נבחר לכנסת וישב שם לידי, יצא לנו להחליף מילים על פרשות שונות. הוא חזר וטען בעקשנות שתבור שיקר.
כעבור שנים התפוצצה פרשת אהרון כהן. כהן, חבר קיבוץ שער העמקים, איש השמאל הקיצוני של מפ״ם, היה המומחה בה״א הידיעה לענייני ערבים במפלגתו. בניגוד לרבים במפלגה זו, ששילמו מס שפתיים ל״אחוות עמים״ תוך שהתיישבו על אדמות ערביות ״נטושות״, התייחס אהרונצ׳יק (כפי שהכול קראו לו) לעניין ברצינות רבה. עוד בימי המנדט השתתף בארגונים שניסו לקדם שלום יהודי־ערבי, יחד עם פעילותו למען ידידות עם ברית המועצות.
פגשתי אותו כמה פעמים בכינוסים שהיו מוקדשים לקידום השלום הישראלי־ערבי. התרשמתי מאוד מרצינותו וממסירותו לעניין. הוא היה ג׳ינג׳י תמים, צנוע בהליכותיו, דומה לפרופסורים שראינו בסרטים רוסיים. ייחודו היה