אך היה ברור שהמפלגה מסתייגת ממנו. הגורם היחיד שהגן עליו בכל פה היה ״העולם הזה״. פשוט ידענו מה זה ה״שין־בית״ ומי זה ״איסר הקטן״.
כאשר שוחרר אהרונצ׳יק ממאסרו נסעתי לקיבוצו כדי לברכו. הוא לקח אותי הצידה ואמר לי בהתרגשות: ״אורי, תמיד חשבתי שהדברים שלכם על ה׳שין־בית׳ הם בדותות. עכשיו אני יודע שהאמת הרבה יותר חמורה מכפי שכתבתם!״
המאבק בינינו לבין ״מנגנון החושך״ ואדוניו הגיע במהלך העשור לשיא. אחרי תעלומת הפצצות, פרשת קסטנר, הוצאת השבועון ״רימון״, פרשת אלי תבור ושאר מעשי האלימות, שאף אחד מהם לא פוענח, בא המחזה של יגאל מוסינזון, שעליו כבר סיפרתי. הגבתי במאמר ארסי על מוסינזון - אחד משני המאמרים שלוחי הרסן שכתבתי בחיי(השני היה המאמר על קרליבך). בשני המקרים פעלתי מתוך הגנה עצמית בשעת סכנה, וחשבתי שהנסיבות מצדיקות מאמר מסוג זה.
מובן שביקשתי חוות דעת משפטית לפני הפרסום. אם אינני טועה, זה היה נושא הפגישה שלי עם שמואל תמיר שעה אחרי שהתחתנתי עם רחל, כפי שרשום בלוח הזמנים שלי.
המערכה של ״איסר הקטן״ הגיעה לשיאה בפרשה שהתפרסמה רק כעבור זמן רב. באחד הימים - נדמה לי שזה היה ב־1959 - התקשר איתי יעקב מרידור, שפיקד על האצ״ל לפני בגין, כשבפיו סיפור מדהים. מרידור, אז איש אמונו הקרוב ביותר של בגין, סיפר לי שבגין עצמו ביקש ממנו למסור לי את ההזהרה הבאה: ״איסר הקטן״ פנה לבן־גוריון והציע לו לאסור אותי ללא משפט, באשמה שאני סוכן סובייטי. בן־גוריון הסכים, אך התנה זאת בכך שגם בגין, כמנהיג האופוזיציה, ייתן את הסכמתו למהלך, כדי שלא תקום שערורייה ציבורית. איסר פנה לבגין, וזה השיב לו שהוא מתנגד לכך בכל תוקף, ואף יפרסם מחאה חריפה אם הדבר יבוצע. הוא הטיל על מרידור להזהיר אותי. כתוצאה מכך נגנז העניין.
אישור לדברים בא כעבור שנים. אחרי שעלה לשלטון, ב־1977, נתן בגין ריאיון גדול - דומני ערב ראש השנה - ובו סיפר על המזימה.
הטענה עצמה היתה, כמובן, מגוחכת לגמרי. מעולם לא הייתי קומוניסט, וגם לא אוהד של ברית המועצות. להפך, בכל פעם שהוצע שמי לאחת המשלחות שיצאו מדי פעם לברית המועצות, חזרה הרשימה ממוסקבה כששמי נמחק ממנה. אבל איסר היה פרנואידי בכל הנוגע אלי, ורק תודות להגינותו של בגין ניצלתי ממעצר של שנים.