שאלה שנשאלתי הרבה היתה: מאין הגיעו ה״סקופים״ ל״העולם הזה״?
יש דברים שאי־אפשר לגלות גם אחרי כל־כך הרבה זמן, כדי שלא למעול באמון מוסרי הידיעות, החיים והמתים.
רבים הגיעו אלינו מעיתונאים שהשיגו סקופ, ומצאו שעיתוניהם אינם מוכנים לפרסם אותם. כמעט לכל עיתון היתה רשימה של אישים, שאסור היה לפגוע בהם בשל קשריהם עם הבעלים. העורכים גם לא היו מוכנים לפגוע באנשי שררה, שרי הממשלה וראשי הצבא והמשטרה. מה יעשה עיתונאי שהשיג בעמל רב סקופ ונתקל בסירוב העורך לפרסמו? אחרי שגמר ״לאכול את עצמו״, הוא מוסר אותו ל״העולם הזה״, שבו אין(כמעט) איסורים ואין מורא מפני השלטון. זה היה מקור לא אכזב לידיעות מרעישות.
זרם אחר בא מתוך הממסד עצמו. היו לנו מקורות סמויים בצמתים שונים של השלטון. מביאי הידיעות היו מסוגים שונים. רבים מהם פשוט אהבו את השבועון או העריכו את ייחודנו העיתונאי. אחרים היו רחוקים מאיתנו בדעותיהם, אך דווקא בשל כך העדיפו אותנו ככתובת להדלפות, מתוך החישוב שאיש לא יעלה על דעתו שהם ידליפו ל״שבועון המסוים״.
ד״ר שמשון יוניצ׳מן, מפקד בית״ר לשעבר ואיש בכיר בתנועת החרות, היה שייך לשני הסוגים. הוא הדליף לנו הרבה חומר מישיבות סודיות. היה לי יסוד סביר לחשוד שעשה זאת בידיעתו של מנחם בגין. שמואל הכהן, איש מרכזי בציבור הדתי־לאומי, מסר לנו חומר עשיר על מה שמתרחש במחנה ההוא. ובמוקד מערכת הביטחון נמצא ד״ר ישראל בר.
בר היה יותר ממדליף של ידיעות. הוא גם סיפק את הרקע. נפגשנו מדי פעם בביתו, והוא נתן לי הערכות כלליות על המתרחש בחוג המצומצם של אנשי בן־גוריון. הוא השפיע לא מעט על הערכות המצב של ״העולם הזה״.
לאיש היה סיפור חיים מרתק. הוא סיפר לי ולאחרים שהיה חבר בארגון הצבאי הסוציאליסטי באוסטריה, ה״שוצבונד״(״ברית המגן״), שלחם ב־1934 ברחובות וינה
9ו4