מערכה זו הגיעה לשיאה בפרשת לבון, שאספר עליה בהמשך. כל מי שראו בגילויים אלה ביטוי לפראנויה של ״העולם הזה״ הופתעו כאשר בן־גוריון פרש ממפא״י והקים את רפ״י - ורשימת המועמדים שלה לכנסת היתה העתק מדויק של רשימת ״נערי החצר״, שפרסמנו שנים לפני כן.
באחד הימים טלפן לי מודיע ובפיו ידיעה סודית ביותר: זה עתה נעצר ישראל בר, בעוון ריגול למען ברית המועצות.
תגובתי האינסטינקטיבית היתה הפוכה מתגובתי בהיוודע לי מאסרו של אהרונצ׳יק כהן. אז אמרתי לעצמי: שטויות. סתם עלילה. הפעם הרגשתי מעין ״קליק״ במוח. הרבה דברים שהטרידו אותי במשך הזמן לגבי בר הסתדרו לי פתאום בראש. הרבה תעלומות קטנות נפתרו במכה אחת.
במהרה התגלו סיפוריו של בר על עברו כמסכת מרתקת של בדיות. לא ״שוצבונד״, לא בריגדה בינלאומית, לא מרשל קונייב. הכול היו פירות של דמיונו הפורה. מעולם לא עבר אקדמיה צבאית. כל ידיעותיו בתחום תורת המלחמה נבעו מאותו המקור שממנו שאבתי אני את ידיעותי: קריאה אינטנסיבית של ההיסטוריה הצבאית ודברי הפרשנים החשובים, כמו באזיל לידל־הארט, גדול הפרשנים הבריטים במלחמת העולם השנייה. לא פלא שדעותיו בתחום הצבאי היו דומות מאוד לדעותי - שאבנו מאותם המקורות.
פגשתי בחיי כמה שקרנים סדרתיים, ובר עלה על כולם. אנשים כאלה מחוננים לא אחת בקסם אישי ובכושר שכנוע. בר הצטיין בהם.
מכיוון שהכרתי את האיש במשך שנים, היה לי קל לכתוב מאמר גדול על אישיותו. הצרה היתה שלא יכולתי לפרסם אותו: הצנזורה הטילה איסור גורף על הפרשה כולה, ובכלל זה המעצר עצמו. כשהחליטה לבסוף לשחרר את הידיעה, קבעה עיתוי שנועד בגלוי לפגוע בנו. מועד הפרסום נקבע למוצאי שבת בחצות המועד הכי־הכי לא מתאים ל״העולם הזה״, שהופיע רק שלושה ימים מאוחר יותר, ביום שלישי בלילה, והופץ ביום רביעי בבוקר.
החלטנו להתחכם. הודענו שגיליון מיוחד של ״העולם הזה״, שלא ניתן לגלות את נושאו, יופיע במוצאי שבת. התוצאה היתה חסרת תקדים: במוצאי שבת החל קהל גדול להתאסף ברחוב דיזנגוף, בקטע שבין גורדון ופרישמן. שם, מול קפה ״כסית״, היה ממוקם מוכר עיתונים שרכש לו מוניטין במשך השנים כמי שמוכר כבר ביום שלישי בערב את הגיליונות הראשונים של ״העולם הזה״, מיד עם יציאתם מתחת למכבש דפוס.