הקהל הלך וגדל, גלש מהמדרכות לכביש וחסם את התנועה. אבל גיליונות העיתון התמהמהו. לבסוף, אחרי חצות, הם הגיעו - גיליון מיוחד ששערו היה צהוב, בניגוד לצבע האדום ששלט תמיד בשערי ״העולם הזה״. אלפי גיליונות נמכרו תוך דקות. היתה זאת הפגנה של כוח ״העולם הזה״ שלא היתה כדוגמתה קודם לכן ומאז.
איך נתפס בר? ״איסר הקטן״ - גם הוא שקרן לא קטן - הפיץ לאחר מכן סיפור בדים, כאילו הוא, ורק הוא, חשד באיש במשך שנים, ובעבודה מאומצת הצליח לבסוף לחשוף את מעלליו. האמת היתה הרבה יותר פרוזאית: באחד הימים הבחינו אנשי שב״ב, שעקבו אחרי הנעשה בשגרירות הסובייטית ברמת גן, בתכונה מיוחדת. מכוניות יצאו מהשגרירות לכל עבר, במאמץ ברור ליצור הסחה. אנשי השב״ב עקבו אחרי אחד מאנשי השגרירות, איש בשם סוקולוב, שהיה חשוד כאיש הקג״ב. בסמטה בדרום תל אביב, מאחורי בניין הדואר, ראו את האיש מקבל תיק מאלמוני - שהתגלה כישראל בר. הוא נתפס ממש ״על חם״.
היו השערות שהוא היה סוכן סובייטי מלכתחילה, ושבכלל נשלח לארץ ישראל על ידי הקג״ב. לדעתי זאת היתה שטות. בר עצמו הכחיש עד הסוף שריגל נגד ישראל. לדבריו מסר לסובייטים רק תוכניות של שדות תעופה בטורקיה, שנבנו על ידי ״סולל בונה״ למען נאט״ו. בסך הכול רצה לעזור לברית המועצות להתגונן מפני מזימות המערב.
הסבר זה לא שכנע אותי. בר היה פיקח מכדי להאמין שמרגל יכול לקבוע גבולות לפעילותו, או להעמיד תנאים למפעיליו. ברגע שאדם מסתבך בריגול, הוא נתון לסחיטה ונאלץ למלא את כל דרישות מפעיליו. בניגוד גמור לאהרונצ׳יק כהן, בר לא היה אדם תמים.
יכולתי לדבר מניסיוני האישי, כי נזהרתי מאוד־מאוד מפני מרגלים. בתקופה ההיא פעל בארץ מטעם סוכנות הידיעות הסובייטית עיתונאי רוסי בשם לוסייב, בחור ממושקף שנראה כעיתונאי תמים. הוא התחיל לגלות בי עניין מיוחד וביקש להיפגש איתי כדי לקבל הסברים על המצב הפוליטי בישראל. מדי פעם הביא לי מתנות קטנות - ברנדי משובח מגיאורגיה, קופסת קוויאר. הקפדתי שלא להישאר איתו אף פעם ביחידות.
פעם, לפני פרשת בר, הזמין אותי לארוחת ערב בביתו. לקחתי איתי את שלום כהן, ומצאנו את לוסייב בחברת עמית בשם סוקולוב. השולחן היה עמוס בכל טוב, וכדרכם של הרוסים התחלנו לשתות וודקה, כשאנחנו מרימים כוסיות לכבוד פלוני ואלמוני. למרבה המזל הייתי רגיל אז לשתות די הרבה, ומעולם לא איבדתי את השליטה על