מצרי בשם מוחמד נגיב. הקצין הקשיש, בעל המקטרת, נראה כאדם סולידי, ואפילו בן־גוריון הציע להיפגש איתו. שאר חברי מועצת המהפכה היו אלמונים.
״שכח מנגיב,״ אמר לי ירוחם בעליית הגג, ״שים לב לאיש הזה, גמאל עבד־אל־נאצר.
אני מכיר אותו. אין לי ספק שהוא האיש הקובע.״ פרסמתי זאת מיד - וכעבור כמה חודשים הצטרף השבועון האמריקאי ״טיים״ להערכה זו. לפתע ידע כל העולם: האיש הקובע עכשיו הוא לוטננט־קולונל(סגן־אלוף) גמאל עבד־אל־נאצר.
אחרי שנאצר הדיח את נגיב והפך בגלוי לשליט מצרים, סיפר לי ירוחם שקיבל הודעה סודית ממנו, ובה הזמנה אישית לבוא לקהיר ולהיפגש איתו באופן פרטי. במקום לעלות לטיסה הראשונה לאתונה ולמהר לקהיר, כפי שהייתי נוהג במקומו, פעל ירוחם כאזרח ממושמע: הוא פנה למשרד החוץ וביקש רשות לנסוע. התשובה היתה נחרצת: בשום פנים ואופן לא! אם מר נאצר רוצה לשאת ולתת עם ישראל, עליו לפנות למשרד החוץ. כך אבדה, לדעתי, אחת ההזדמנויות ההיסטוריות.
סימנים שונים העידו שבראשית תקופת שלטונו אכן גישש המנהיג המצרי הכריזמטי בכיוונים שונים. כמי ששירת בחזית הפלסטינית במלחמת 1948, היתה לו הערכה לכוח הישראלי. אינני בטוח אם כבר אז היה מוכן לשלום מלא עם ישראל (כפי שהיה בסוף חייו), אבל בוודאי היה מוכן לחשוב ולשקול את מדיניות ארצו מחדש. העקשנות הטיפשית של משה שרת מנעה זאת.
כאשר התפוצצה - תרתי משמע - ״הפרשה״ במצרים, קראנו את הדיווחים בעיתונות המצרית. במהלך המשפט בקהיר קראנו את עדויות הנאשמים וראינו את התמונות בעיתונים המצריים. שוכנענו לגמרי שהדברים שפורסמו שם אמיתיים, למרות הכחשותיו השקריות של משה שרת, שדיבר על ״עלילת דם״.
הצנזורה הצבאית מנעה כל פרסום של הפרשה. לא יכולנו להוסיף מילה על הפרסומים בעיתונות המצרית, אבל היתה לנו כבר תמונה די ברורה של הרקע ושל השתלשלות העניינים: בסוף 1953 פרש בן־גוריון מכל תפקידיו והתבודד בשדה בוקר. אבל קודם לכן דאג להשאיר אחריו שדה מוקשים, בדמות ארבעה אנשים ששנאו זה את זה. את תפקיד ראש הממשלה מסר למשה שרת, שהוא רחש לו בוז מעומק לבו. במשרד הביטחון החליף אותו פנחס לבון, פולמוסן חד לשון שלא עסק מעולם בענייני ביטחון. כרמטכ״ל התמנה משה דיין, שדחף תמיד לפעולות נגד הערבים. התפקיד של מנהל משרד הביטחון היה בידי שמעון פרס, מתחרהו של דיין ו״חתרן בלתי־נלאה״ (כפי שכינה אותו לימים יצחק רבין), שלא חלם לקבל הוראות מלבון או משרת, וכמוהו גם דיין.